ליקוטי חבר בן חיים ח צד

לי' עלי' קו' השואל ונדחק ואמנם פשט ד' הרמב"ם מורין דבאמר מה שאמר לא בעי' רצתה כלל דכיון דדיבר עמה על קידושי' ממילא הבינה דלקידושין יהיב לה וכיון דלא השליכתו ש"מ דרצתה אמנם הרמב' קאי אדר' יוסי דנתן לה בשתיקה ושם ס"ל להרמב' דבעי' רצתה דכ"ז שלא רצתה קסברה דלפייס אותה שתרצה יהיב לה לא זולת ולק"מ: תוס' ד"ה לא יהי' בסו"ד והנה מל' עמהן לא תשו' תוס' ליישב די"ל משום קידושי' נקט ל' רבים: תוס' ד"ה אפי' בסו"ד וכן מ' אין לפ' דאלא שכיח שכ' קאמרי דמ' דהרי זה כ' רש"י בהדי' אמנם נ' דמ' להו דמה"ט פי' רש"י דאדיין קאי האי דלא יהי' לו עסק ולא אכל אדם משום דהך דלא שמיע לי' ע"כ אדיין קאי וגם הר' עזריאל מודה דבשאר כל אדם ל"ש לומר שיודיעוהו ומה"ט מ' דכולא סוגי' בדיין: ובענין קו' רש"א על רש"י נ' דהנה הרשב"א כ' דמהך דר"ה אמר שמואל מ' דר' ורשב"א בדר' יוסי פליגו ולא כמ' בתוספתא דר' כר"י ומאן דלא שמיע לי' הא ג"כ לפסוק כר' יוסי דנימוקו עמו ולא ידע דבעסוקי' בעי' וא"כ אם ידע הא דר"ה א"ש לא בעי דר"ה והן הן ד' תוס' ואצ"ל שהי' להם גי' אחרת: רש"י ד"ה יצא לחירות ואע"ג וכו' כוונת רש"י מאחר דרבו מחויב לפדות' ועבד כנעני יוצא בכסף ע"י אחרי' א"כ אמאי צריך גט שחרור לזה כ' רש"י דכיון דאין גופו קנוי לגוי כלל א"כ לא מהני פדיון זה: בענין מקדש במלוה פ"ק קידושין. רש"י ומלוה להוצאה נתנה ע' בב"י סי' כ"ז ומהרי"ט אצל הרי"ף שיישבו ד' הרמב' והשוו אותם עם ד' רש"י ומ"מ לא יישבו האי שפת יתר דסיים הרמב' וכ"כ במק"א ליישב וכעת נ' דמזה מ' להו להראשוני' דד' הרמב' דלא כרש"י בהא דמקדש במחילת מלוה מקודשת ועל מחילת מלוה הוא דכ' הרמב' דכיון דליתא בעינא וההנאה כבר עברה אינו יכול לקדש בו ודלא כבי"ש שרצה להשוות ד' הרמב' עם רש"י בזה: וכן מה שרצה לומר דהרמב' לא דחה ד' הרי"ף כ"א משום דלשטת הרמב' בה' מלוה ולוה לא הוה כאן אפי' איסור הערמת רבית כ"כ במק"א דא"כ מאי דברי' שאינן ראוין לשומעין שסיים הרמב' או"ו כד' הר"ן דאעיקר דינא פליג: ואמנם מה דזז הרמב' מד' ר"ח נ' דק' לי' קו' הרשב"א א"כ שוב אינו מקדשה כ"א בהנאה דליתא כמלוה עצמה ולזה פי' הרמב' דמלוה לה הכסף ע"ת זה אשר בהרווחת זמן תהא מקודשת לו ואין זה ר"ק משום דלאו מידי שקיל מנה: והנה מ"ש רש"י דלא קץ לה מידי לפי הבנת הלח"מ כוונת רש"י אתחלת הלואה אבל לפי ד' הבי"ש דלרש"י אין חילוק בזה כוונת רש"י דמ"מ לא קאמר בהדי' בהך פרוטה תהא מקודשת לי דאם אמר כן וודאי הוה ר"ק: והנה גם תוס' בס' עמדו על כוונת רש"י ע"ד שפי' הראשוני' אלא דק' להו עכ"פ ל' הערמת רבית דמאי הערמה יש בזה: בענין מתנה ע"מ להחזיר קידושין פ"ק. ואם לאו לא יצא נ' דאי לאו דמייתי הש"ס הך אם לאו לא ק"מ דהייתי אומר הא דאמר רבא אם החזירו יצא מיירי בלא התנה כדיני תנאי וא"כ התנאי בטל ומה שהחזירו לאו משום התנאי משא"כ הך רבא דסוגיין מיירי בהתנה בדיני תנאי דהתנאי קיים הלכך לא שמה מתנה אמנם מדאמר רבא ואם לאו לא יצא ש"מ דבהתנה כדיני תנאי מיירי וא"כ ק' הך: תוס' ד"ה לבר מאשה לכאורה גם אמק' ה"מ להקשות דדלמא הכא לא קנה משום דאין מטבע נעשה חליפין אבל בתרומה ובאתרוג קינה דלא הוו מטבע אלא דא"ל דלמא בס"ד לא ידע מזה אמנם אמתרץ שפיר ק': והנה הכ"מ ה' ביכורי' הניח ד' הרמב' בתימא מ"ט בפה"ב לא כ' דאסור משום מסייע בבית הגרנות וכוונתו לד' תוס' בכורות נ"א ונ' דהרמב' ק' לי' מ"ט בשאר מת"כ לא מצינו שהחזירים לבעלי' חוץ מפה"ב או"ו דגם בהחזרה שייך שחתם ברית הלוי דמראה בעצמו כאלו הבעה"ב ההנה משלו ובאמת אינו כן כ"א כ"ז שלא הפריש החת"כ הרי אין התבואה שלו דחייב עלי' מיתה ולזה קרי לי' שחתם ברית הלוי משא"כ בפה"ב דמצוה רמי רחמנא עלי' ועביד מצותו והכה מחזיר לו וא"כ אפי' ע"מ להחזיר שרי: וע' ק"נ שדחה ד' הב"ח דבהדי' אמרי' בגיטין דבאיתא בעינא לא אמר רשב"ג וקו' זו איתא ג"כ על הראש אטבעת שאולה שכ' ג"כ דיכול להחזיר דמי' וצ"ל דהתם אמרי' שכוונתו הי' על הדמי' דהרי באופן המועיל יהיב לי': ודע דמ"ש הרא"ש ואפי' במתנה גמורה ה"ק דמאי אמרת דלא רצה ליקח הדמי' ועל איזו דכך שוב.