ליקוטי חבר בן חיים ח פה

במקום אחר פי' עד"ז מאי דאמרינן בפ' חלק כל ימי עני רעי' אלו בעלי תלמוד ויטיב לב משתה תמיד אלו בעלי משנה רבא אמר אפכא כל ימי עני אלו בעלי המשנה שנאמר מסיע אבני' יעצב בם ויטיב לב אלי בעלי תלמוד שנאמר יבקע עצים יסכן בם הכוונה כי הש"ס נקט לה על הלומד בינו לבין עצמו ובזה הבעל תלמוד העני כי מדי יום יתקשה בכמה ענינים ולא כן הבעל משנה אשר לפי דעתו כל יום לומד כמה סוגיות כרבא נקט על הלומד עם התלמידי' כי' הבעל משנה אחרי שאין תלמידי' טועמי' טעם מעמקות התורה ברבות הימים יפנו דרך כזבי' ולא כן הבעל תלמוד המייגע אשר תלמידיו יטעמו טעם מתיקות וחריפות התורה יתקיים בתלמידיו דדי' ירווך בכל עת שדרז"ל כדד זה שהתינוק מוצא בו בכל יום טעם חדש, והנה הבמל משנה נקרא אבן כאז"ל סיני ועוקר הרים הי' עדיף והחידוד נקרא עץ כאז"ל למה נמשלה ד"ת לעץ מה עץ א' מדליק את חבירו אף ת"ח קטנים מחדדי' הגדולים וז"ש הבעל משנה הוא מסיע מבית מדרשו אבני' שלמות ולכך יעצב בם כי לא יעמוד על הלימוד לא כן הבעל תלמוד שהוא מייגע רק להדליק אור החידוד בלב תלמידיו ולזה קראו שהע"ה בוקע עצים הוא יסכן בם ועלי' הוא אומר ויטיב לב משתה תמיד השי"ת ישום חלקינו מעוסקי' בתורה לשמה ויצילנו מתלמידי' שאינם הגוני' ויתקיים בנו אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו א"ס: סוגי' דחופה להתחלת הזמן החורף תרכ"ג: קידושין ה' ע"א רש"ץ ד"ה כסף שאינו מאכיל לכאורה אסיפא חופה תאכלת ה"ל למימר הכי ונראה דרש"י בא ליישב קו' הרשב"א למה לי' להש"ס לאתויי דעולא למה לא הביא משנה דכתובות הגיע זמן ולא נישא' אוכלת בתרומה ולזה כ' רש"י דאי מהתם י"ל דר"ה ס"ל דבאמת בהא פליגי הני תרי משניות דלמשנה ראשונה אוכלת קודם חופה ולאחרונה אינה אוכלת וקיי"ל כאחרונה ולזה אצטריך דעולא: ואמנם יל"ד מהי"ת ס"ד דארוסה מדאורייתא לא אכלה ונשואה אכלה וצ"ל דנשואה נפקא לן בספר"י מכל טהור בביתך יאכל אותו ואי ס"ד ארוסה אכלה קרא לנשואה ל"ל והנה גם למסקנא לר"ה דס"ל חופה קונה ניחא למ"ד דחופה היינו הבאה לבית א"כ אצטריך קרא דספרי לקדשה בחופה אמנם לדידן דלית לן דר"ה ק' קרא ל"ל ולכאורה הוה מ' דלקדשה בביאה אצטריך דלא הוה קנין כספו אמנם באמת עולא סתמא קאמר ארוסה אוכלת ולמאי דקמ"ל ביאה אירוסין עושה גם קדשה בביאה בכלל ונ' ג"כ דעולא רמז לן בדבריו מהיכא נפקא דלכאורה רישא דקרא דמייתי עולא ל"ל לא הו"ל לאתויי כ"א קנין כספו יאכל בו אלא נ' דאדרבא משום דהאי רישא אייתר דמדכ' ויליד ביתו הם יאכלו ש"מ דהאי הם אקנין כספו קאי דלא כ' וילידי ביתו ל' רבים וא"כ בקוצר הו"ל לקרא למימר קנין כספו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו וכהן כי יקנה נפש ל"ל ש"מ למימר כי יקנה מ"מ ואאשתו קאי דנקני' בביאה, הדרן לקו' כל טהור ל"ל ונ', למ"ש התוס' ביבמות דאשתו פסולה ג"כ אכלה בתרומה ולרש"י מבואר כן במתני' וא"כ ס"ד כיון דמיעוטא רחמנא מטומאה גם בתרומה לא ליכול אף שעדיין לא נבעלה קמ"ל כל טהור בביתך: והנה מד' ר"ה בס"ד מ' לכאורה כד' רש"א דלר"ה חופה קונה וגומר דבס"ד ע"כ לר"ה ע"י חופה קונה אוכלת בתרומה דאל"כ הו"ל פירכא אסוף דינא וכמו שהק' הרמ"ט בתוס' יבמות אע"כ אוכלת וא"כ מ' דה"ט משום דקונה וגומר ולפנינו בס"ד נדבר מזה: רש"י ד"ה שאינו גומר יל"ד על דבריו למה הפך הענין על האב ולא קאמר שאין הבעל זוכה במ"י דהא הוה אפי' בבוגרת ויתומה ולכאורה ה"פ דר"ה קאמר בהדי' פ' אעפ"י תקנו מע"י תחת מזונות וא"כ מעשה ידי האשה לבעלה לא הוה כ"א דרבנן והדרא קו' לדוכת' מדאורייתא מאי גומר שייך בחופה ולזה הפך רש"י הענין על האב, ואף דלענין ירושה אף השתא צ"ל דס"ל לר"ה ירושת הבעל דאוריי' דאל"כ חופה מדאוריי' אינו גומר לענין זה דאכתי לה אב מ"מ באמת ירושה אגב גררא נקט רש"י והעיקר מע"י דיליף ר"ה מקרא דכי ימכור דמע"י הבת לאב ומה"ט לקמן ד"ה חופה שקונה בעלמא דע"כ קאי אבעל דגומר נוכל לפ' גומר להוציא אבל קונה ע"כ אבעל קאי שבק רש"י מע"י לגמרי: ואמנם אחר העיון נ' דרש"י בעמקות לשונו גילה לן בדבריו אלה עיקר סברת ר"ה דבאמת יל"ד על ר"ה כיון דהתורה ציוותה להיות ב' מיני קנינים כסף לקידוש וחופה לגמור, מהי"ת נימא דבקנין מין א' סגי ואמנם סברת ר"ה עד"ז הנה מאחרי דלכל אב יש זכות בבתו עד שתבגר במע"י ובירושתה ובידו לקדשה ג"כ ממילא ימנעו האבות מלהשיא בנותי' למען לא יפסידו המע"י וכיוצא ולזה אמרה תורה אשר אם גם יקדש האב את בתו לא יפסיד זכותו בה עד הכניסו אותה לחופה וא"כ הא דחופה דווקא גומר היינו שלא יפסיד האב