ליקוטי חבר בן חיים ח עד

הקו' בצ"ע ולא תי' כן הא כ"כ ה"ה בשם הרשב"א פכ"ד מה' אשות סוף הל' י"א גבי פלוני חכם טיהר לי הכתם וכ"כ הב"ש באה"ע סי' קט"ו סק"ג עיי"ש וצ"ל דס"ד להרשב"ה כיון דעכ"פ לענין אם יתחייב היסת אינו נעשה חשוד עפ"י עצמו להרויח השבועה כדלקמן סי"א א"כ גם בשבועה דאוריי' שמפסיד ממון נמי אינו נעשה חשוד לחצאין וסברא זו כ' הרב"י סי' זה מחודש ה' בשם הרשב"א עיי"ש ועיי' במרדכי פ' חזקת דף רמ"ה ע"ד סי' תקכ"ח בשם ראב"ן דהיכא דע"א מעיד עליו נעשה חשוד לשבועה עפ"י עצמו וגם פלוני רבעני לרצוני לא העיד העד שעמו שהיה לרצונו דא"כ היה נעשה פסול עפ"י עצמו בצירוף הע"א עיי"ש והוא חידוש דין: שם סמ"ע ס"ק י"ד וכ"כ הרא"ש נ"ב ועיי' לעיל סי' ע"ה ס"ק י"ד: שם סמ"ע ס"ק כ"א נ"ב בתוס' ב"ק ק"ח ע"א ד"ה יתרו הוכיחו מזה דהחשוד לשבוע על שקר אינו פסול מן התורה ואין ראיה זו מכרעת כמשמע מב' תי' תוס' הללו וכן משמע מתוס' ב"מ ה' ע"ב ד"ה בלא דמי דווקא חמסן הוא פסול מדרבנן וכן מבואר מל' תוס' כתובות י"א ע"ב סוף ד"ה ובכולי ע"ש והאי דב"ק ק"ח הנ"ל י"ל שעשה תשוב' בין שבועה לשבועה: שם ש"ך ס"ק י"ד ט' כתובתה נ"ב לעיל סי' פ"ב ס"ק י"ט הש"ך דלטור ושו"ע ס"ל כתובה דרבנן אזי באלמנה חשודה מפסדת עיי"ש בסנהדרין ד' ע"א סוף ע"א משמע דרש"י ס"ל כתובה דרבנן ועיי"ש בתוס' וצ"ל מ"מ דרש"י ס"ל בשטר מקויים דרבנן נמי אין החשוד מפסיד והטוש"ע הכריעו לחלקו בין שטר דאוריי' לכתובה דרבנן וק"ל: שם ש"ך ס"ק ג' הודאה עיי' אורים מ"מ היסת ישבע כמ"ש טו"ז ס"ד: שם טו"ז בד"ה ס"ד בטור דצריך היסת נ"ב ע' לקמן סי' ר"צ סעי' י"ט: שם סמ"ע ס"ק כ"ד דיכול נ"ב פי' לאפוקי מב"י דכ' דאפי' אם ירצה אינו יכול לשבע דמחזי כשקר דהתם בב"מ טעמא אשום דבא לידי שבועת שוא עיי"ש ו' ע"ב בתוס' ושיטה מקובצת אבל מודה סמ"ע דניחא טפי דלא ישבע על כלל וכמ"ש תוס' ב"ב ע' ע"ב ד"ה ונשבע וכו' עיי"ש והא דמייתי תוס' התם נמי מב"מ היינו אמ"ש דלא מרע לדיבורא אבל אמ"ש בתחלת דבריהם אין דמיון לדב"מ וכמ"ש סמ"ע וק"ל. סי' צ"ו סוף הסי' בהג"ה בשבילה נ"ב עמ"ש בי"ש סי' צ' ס"ק ל"א בדין זה: סי' צ"ז שיך ס"ק י"ד שמוציאין נ"ב ובזה"ז עיקר מחיתם ליקח בהקפה ולמכור בהקפה בחנות ואם יורדין לחנות ליקח סחורתו הוה בכלל נפש הוא חובל ע"כ נוהגים לקבוע זמנים וטערמין לפרעון אחת לאחת כדי שלא יפול מטה לגמרי ואלקים נצב בעדת אל כנלע"ד: שם מחבר סעי' כ"ד אין נ"ב ע' אה"ע סי' ק"ב סעי' א' בהג"ה: סי' צ"ט סעי' א' הג"ה ב"י ס"ס ט"ז צ"ל מ"ז: שם ש"ך ס"ק י' בד"ה העולה וכו' החצי נ"ב וקצות החושן העלה דכל העסקא נוטל בראש שהרי אינו נעשה מטלטלין אצל בני' כמבואר ב"מ ק"ד ע"ב ומכ"ש לפי תקנות המדינה שאם לקח סחורה בהקפה והיא בעין שהחנוני המקיף לוקח את שלו וכן מעות פקדון אפי' היה לו רשות להשתמש בהם כיון שעדיין לא נשתמש בהם אז המפקיד קודם ליטול את שלו וכ"כ ח"צ בהגה סי' ע"ג עיי"ש סעי' י"ט בהגהותיו לטו"ז וק"ל וע' צמח צדק סי' קי"ז ובי"ש סי' צ' ס"ק ל"ח במי שלקח סחורה ונמצא עדיין בעין עיי"ש היטב או מה דאתא מחמת אותה הסחורה אמנם בש"ך ס"ק ז' ח' משמע דווקא בעסקא וכהוכחת צ"צ וכן הוכחתי בתשובותי לא מדינא ולא מתקנה: שם ש"ך ס"ק ט"ז בבית נ"ב וע' בתשו' הרא"ש שכ' הטור סי' זה: שם סעי' ו' הגה ותוס' ע"א והרא"ש כצ"ל שם שנפלו נ"ב וע' לקמן ססי' ק"צ: סי' ק"ד ש"ך ס"ק ב' המלוה נ"ב ר"ל הלוה של הראשן שהוא המלוה של השני: סי' ק"ד ש"ך ס"ק כ"א שהרי נ"ב עי' בזה אריכות נפלא בבית מאיר סי' קי"ג: סי' קי"ז סמז"ע ס"ק א' והרמב"ן בתשו' סי' פ"ח כ' כצ"ל: סי' קי"ח מחבר סעי' ד' נ"ב נלפע"ד להסביר בעזה"י דהרי כיון שמת פקע חיובו לגמרי אלא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם לכן כל שאין חובו ברור כגון שמא היה טוען פרוע במגו דנאנסו אין מצוה על היתומים דלגבי' דדהו הו"ל כאינו יודע אם נתחייבתי בשלמא נאנסו הו"ל חיובם ברור דלא שכיח שיאנס אבל פרעון דהוא אפשר והאב היה נאמן במגו דנאנסו הוה חיוב שלהם ספק דלמא הוה טעין פרוע וכל זה אחר זמנו אבל תוך זמנו נהי אביהם היה נאמן במגו שלא להוציא ממנו מספיקא דאיבעיא דמגו במקום חזקה מ"מ לטעון עבור יתומים הוה ס"ס דלמא לא הוה טעין פרעתי וא"נ הוה טעין אכתי הוה ספק ונהי