ליקוטי חבר בן חיים ח מו

ואנן ע"כ מצאנו עתה דרובם עע"ז וכמ"ש הרשב"א שם וא"כ הייני גוי עע"ז ע"כ הגוי כמו שכתב הב"י ודו"ק: במחבר ס"ק ויו ד"ה שיודע ה' שחיטה וכו' שלא התעלף עיי' סי' א' ס"ק י"ג בש"ך: ש"ך ס"ק ד"ה דאמרינן וכו' וכ"כ עוד ב"י בשם הרשב"א שא"צ לבדוק בסימנים שמסתמא דרך כל שוחט לבדוק סי' אחר שחיטה ואם ימצא שלא שחט רוב יגמור קודם שיעור שהיי' ע"ש והא דסמכו עליו בזה משום דאפשר לו לתקן קודם שיעור שהיי' ולא שבק התירא ואכל איסורא וא"כ לפ"ז עתה לדידן דקיי"ל לקמן סי' כ"ג ס"ד בהגה בש"ך ס"ק ז' לאסור שהי' במשהו א"כ איכא למיחש שמא המומר בדק בסימנין ומצא שלא נשחט הרוב וא"א לדידן לתקן ואסור עד שיהי' ישראל עע"ג בסוף השחיטה שיראה תיכף בסימנים וא"ל דאזלי' בתר רוב השוחטים שחותכים הסימני' ז"א דכתב הרשב"א במלתא דחלי' במעשה לא אזלינן בתר רובא כדמוכח בבכורות כ"א ע"ש: שם ס"ק ט"ז ד"ה כהב"ח צ"ל כסברת הב"ח: בד"ה בלא ראי' וכו' כן משמע להדי' מפי' רש"י ג' ע"ב ד"ה חוץ ע"ש והרשב"א בחי' ד' ע"ב ד"ה לא לעולם אימא לך וכו' ע"ש וכ"כ ב"י בשמו: בד"ה ומומר אינו וכו' וכ"מ לע"ד דעת רמב"ם דהרי לא גרע מגוי' שאינו עע"ז לפמ"ש לעיל בס"ק ב' בגליון בדעת רמב"ם דלא כהש"ך עיי' ודוק מיהו הב"ח כ"כ באותו סי' ושפיר הקשה הש"ך: ס"ק ך' ד"ה דכ"ע לא קאמר כרבא וכו וצ"ע דרבא נקט מומר לרבותא אע"ג דדש בזו כהתירא דמי לו וכו' וכן צ"ל ע"כ לדעת רמב"ם בלא"ה כמ"ש הל"מ ע"ש וכ"כ הרא"ש להדי' וכ"כ בב"י וצ"ע: ד"ה בשל אחרים וכו' הייני להעיד על שחיטת אחרים ולא ישחוט הוא לאחרים כן העלה בנודע ביהודא סי' א' ע"ש: המחבר ס"ק כ"ד ד"ה וגם בדקו לו סכין וכו' כן הוא דעת הר"ן בחידושיו וצ"ל דלא מירתת דאם ימצא ישראל סכינו פגום אחר שחיטה יתנצל דבעור או בעצם מפרקתו איפגם ואינו נתפס ע"ז כגנב ואינו מירתת ודוק דלא כש"ך ס"ק כ"ד שהניח בצ"ע: ש"ך ס"ק ד"כ ד"ה ולא קאמר וכו' ע"ש בחי' דלית' ועיי' בנודע ביהודא סי' ג' ס"ק כ"ג ד"ה רק כשהישראלים וה"ה כשהע"ג אינו מומחה ואפ"ה שחיטת כותי' כשירה משום דסבר שהישראל מומחה ומירתת מיני א"צ שיהי' הכותי מומחה וק"ל: ש"ך ס"ק ז' ד"ה ותימא הא אפשרונו' הא דפוסל רש"י שהי' במיעוט בתרא נ"ל הטעם בדף למ"ד ע"ב דכולי מ' חדא שחיטה היא ולכן כתב וז"ל בדף ל"ב ע"א ד"ה תיק' וכו' כשמכה בסכין על הצוואר לא שייך שהיי' במיעוט סימני' כיון שהרוב נשחט בהכשר ולא שיך נמי לומר כולה שחיטה שהרי לא שחט כ"א הכה א"נ ה"ה פסול ששחט במיעוט בתרא לא מפסל דשחיטתו כהכה בעלמא ודברי הב"ח נכוני' וד' הש"ך צ"ע. סי' ד' ש"ך ס"ק א' ד"ה בכן חישב לזורקם חילוק של רבינו ירוחם נ"ל פשוט דלכאורה הי' לן לומר סתם ישראל בחזקת כשרות והשתא הוא דאיתרע כדפי' רש"י ל"ט ע"ב ד"ה הוכיח וכו' וכ"כ הש"ך סי' א' ססק"ח ע"ש וצ"ל דאין דרך לזרוק דם לע"ז מן הבא בידו אם לא שחט הבהמה לשמה וע"כ כיון שאנו רואים שזרק הכא מסתמא מתחילה לשם כך שוחטו אבל בחושב בעלמא ולא זרק אין להאמינו כלל להשים עצמו רשע ומכ"ש שיוכיח על תחילתו ועי' בסי' ד' וק"ל: ס"ק ד' ד"ה דוקא שיהי' מוחזק וכו' כנלענ"ד דלק"מ דלעשות יי"נ לא הוה עד ג"פ שאז סתם מחשבתו לע"ז אבל שחיטתו מיהו אסור' בפ"א וזהו מכח דאל"ה תקשי מתני' חולין פ"ב השוחט לע"ז וכו' וע"כ צ"ל כתי' הר"ן בחי' דף י"ד ע"א דפ"א לא נעשה ככותי ממש אעפ"י ששחיטתו אסורה מ"מ אינה מטמא כנבילה והיינו מטעם הואיל שאין סתם מחשבתו לע"ז וה"ה שאינו עושה יי"נ וזה ברור ומה שהקשה עוד הש"ך דלשאר פוסקים לא מוכח מידי נ"ל דבהא לא פליגו דילפינן חוץ מפנים ששחיטה בזר כשירה ומחשב שכהן יזרוק חוץ ונעשה פיגול במחשבה זו וה"ה הכא ודו"ק: ד"ה אינו דומה וכו' מכאן ראיה לדברי הש"ך סק"ג דלא כב"ח וק"ל: סי' ה' ש"ך ס"ק א' ד"ה ואיננו ניכר במחוסר אבל הכשיר ביש"ש פ"ב סק"ב ד"ה לקרבן נזיר וכו' עיי' ברמב"ם פ"ג מה' נזירות [בזמן הזה] הז' וח' תבין שאין במציאות קרבן נזירות בזמן הזה שכלנו טמא מתים ולכן השמיטו המתבר ופשוט שלא יטעו הרואים כלל: סי' ויו בט"ז ס"ק א' בטעם וכו' זהו תימא שהתוס' יתפסו כהירושלמי נגד ש"ס ערוך ועוד שהתוס' מקשי דלימא הש"ס קנה אקנה לא קשיי וכן מה שהש"ס בעצמו אינו סובר כן אע"כ שהתוס' לא מפרשי כפי' רש"י שמנקבין הסימן אלא שעושה פגימה ולכתחילה לא ישחוט דילמא משתלי' לבדוק אחר שחיטה ובדיעבד כשר ורש"י מיאן בפי' זה מטע' שכ' הפר"ח ע"ש: