ליקוטי חבר בן חיים ח רלז

וסיימי תוס' ומיירי בככר גדול כוונתם מדמסקינ' דבדארי' לא אזלי' לקולא גם גבי צבורין ואמאי הא בצבורין איכא ס"ס אלא ש"מ דע"כ כולא שמעתין אפי' בט' צבורין לא מיירי כ"א בככר גדול ול"ק לרש"י למה לא מחלק בין גדול לקטן משום דמהכא שמעי' דע"כ בגדול מיירי ויש ליישב קצת בזה דקדוק הלח"מ מדוע לא חלקי תוס' לעיל משום דהכא מוכח להו טפי דלא גרע ס"ס בדאוריית' מדרבנן: גמ' מדאוריי' בבטול סגי יל"פ וביטיל באמת בעי ויל"פ מדבדק וודאי ביטל דהבודק צריך שיבטל ונ' דהרמב' נקט פי' האחרון ולכך לא הזכור דמיירי בביטול כיון דבבדק קאמר ממילא ביטל: ויל"ד לד' הר"מ בכ"מ דטעם הרמבי משום דלענין אכילה הוחזק לחמץ א"כ ל"ל להרמב' למתלי טעמא בקבוע ולד' בה"ה א"ש: רש"י ד"ה אם נשאלי ואין ב"ד יוכל לטמאי נ' דבא ליישב ק' תוס' אמאי נקט ועשה טהרות או"ו להורות דאיהו' וודאי כיון דלבו נוקפו אסור לכנס למקדש אבל לגבי טהרות דביד ב"ד להורות אין בידם לגזור טומאה: גמ' בב"א ד"ה טמאי לר"ל דווקא בב"א אלא דפליגי מאי נקרא ב"א: רש"י ד"ה בזה אחר זה שכ"א סיפר נ' הטעם משום דעל עצמו סופר כי הוא בחזקת וודאי טהור ממילא מוקמינן לי' אחזקתי אבל אחברי' אין עלינו לחקור מזה באיזו חזקה הוא ובזה נ' דתלי' פליגתא דר"י ור' יוסי דר"י ס"ל אנו אומרים לו כיון שאתה מוחזק בחזקת טהרה טהור אתה ועל חבירו אין משיבין לו כלים ור' יוסי סבר כיון דבא לשאול עלי' ועל חבירו וודאי חבירו דומיא דעלי' ג"כ בחזקת טהרה וע"כ אנו צריכים להשיב על שני' וטהורים אין אנו יכולין ואמרי' טמאי': והנה רש"י בענין שמעתין שבק לעלי' ועל חבירו ולא הביא כ"א ב"א ונ' למ"ש א"ש דמאחר דשואל על בית חבירו ע"כ הוא בחזקת בדוק דאל"כ מה זו שאלה וא"כ גם ר' יהודה מודה לר' יוסי: וע"ד הרמב' דלא מחלק כ' הכ"מ דדע' משום ס"ס וזה כבר נדחה בדברי הלח"מ דהרמב' לא מחלק בט' צבורים בין ככר גדול לקטן משום דס"ל כמ"ד בלחם משורא וא"כ גם כאן אזדא לה הס"ס: ונדחה בזה ג"כ ד' המל"מ שהרגיש מסוגי' דכתבות דמחבואה א' מצלת אפי' אינה מחזקת אלא אחת וה"נ שמא אכלתו הרי בלחם משיירי': ובלא"ה אין סוגי' הגמ' תופס ד' המל"מ דעכ"פ מאי קאמר היינו שני שבילין אדרבא התם בכתובת הק' הש"ס משני שבילין ותי' אבל היינו שני שבילין ליכא לפרושי דר"ל דומיא דמחביאה: ס' על ס' לא על תוס' שם כוונת דברי' וכ"ת לס' טומאה ברה"י מדמי לה דלא מהני חזקה הרי לעיל לרה"ר מדמה לה ונ' דרש"י שכת' עכבר נטל חמץ בחצר בא ליישב זה דלעיל מיירי שנטל מרה"ר והוה ס' ברה"ר וכאן מיירי שנטל בחצר הו"ל ס' בחצר: תוס' ד"ה ס' ביאה אבל רש"י וכ' ובב"ב נ' ע"ב: סייעי תוס' לפי רש"י בע"א מדמסקי' דמשום ס"ס מידו רבנן ש"מ דבס"ד דמתוקמא בר"ה לא אצטריך לס"ס וד' תוס' דהכא וכן דרש"י בשמעתין דלעולם איכא ס"ס אלא ס"ל דס' טומאה ברה"י לא מהני ס"ס ומסיק הש"ס דהכא' ביי"נ כי איכא ס"ס לכ"ע מהניי ורש"י דשמעתין אתי עלה ממק"א כיון דמיירי שבדק ואח"כ ביטל הו"ל ס' דרבנן וגם רבנן מודו ומ"מ קאמר הש"ס בפלוגתא דר"א ורבנן משום דבלא ביטיל תלי' בפלוגתיי': והנה ה"ה כ' טעם הרמב' דפסק כאן לחומר' משום דעיקר בדיקת חמץ על ספק ניתקנה ואמנם הרמב' כ"כ דווקא בקבוע שהרי ס' טעם המתירין משום שאין כאן קבוע והכא מאי קבוע שייך ועוד לפימ"ש לעיל דהרמב' לא הזכיר מביטל משום שמבית בדוק מיירי ובוודאי ביטל וה"נ מ"ש וצע"ג: תוס' ד"ה על ובדק ורש"י פי' ולעיל פי' רש"י ג"כ הכי ושתקי תוס' ונ' דלעיל י"ל בלא ביטל איכא פלוגתא אבל כאן מה יעשה ותי' תוס' ק' להלים דמהיות טוב אל תקרי רע ולזה דמיירי לאח"ז איסרו דל"ש ביטל אבל באמת ביטל בשעת בדיקה אל חמץ זה לא היה בכלל הביטל ונ"מ אם מצא חמץ לר"מ הוא הוא ולרבנן תלי' באחר שמצא בהיתר: רש"י אי חמץ שקל וכוון דחזינא צריכין לבדוק לכאורה היה מקום לדבר' אלו בתר דמסיק הש"ס היינו ט' חניות ואמנם כוונת רש"י דאין לפ' כפי' התוס' אי חמץ שקל ואסור באכילה דא"כ מאי קמ"ל היינו ט' חניות פשיטא הוא או"ו אבדיקה נחתא וה"ק כיון דחמץ שקל אי ידעי' בבירור היה צריך בדיקה ה"נ כיון דקבוע לא מקרי ספק כמו כן צריך בדיקה אפי' אחר ביטל דלא הוה כ"א דרבנן מאחר דמחזקי' לי' לחמץ וודאי: והנה בענין זה רש"י והרמב' שוין דביטל לא מהני בקבוע אבל ס' אכלתי' כגון בככר קטן י"ל דד'