ליקוטי חבר בן חיים ח רלד

וכ' ומדאצריך דמ' דקו' ועוד אינו קו' מדאצטריך וע"ז כ' וכ"ת דבמזיד דר"י כמזיד דר"י הסנדלר וא"כ אכתי י"ל דר"מ לא יאכל עולמות קאמר קשה אמאי אצטריך ר"י הסנדלר לפ' דין מזיד דלא פליג בהדי ר"י כלל וכ"ת מאחר דאשמעי' שוגג דפליג בהדי' ר"י נקט נמי מזיד אכתי תק' סוגי' דב"ק ומ"מ יש לתרץ דהא דק' לן ל' שחיטתו כשירה היינו משום דמתרצי' דלר"י הכי תנן אעפ"י שבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשיר' והא גופא ק' פשיטא וצ"ל דס"ד כיון דבמזיד לא יאכל עולמות ס"ד דבשוגג מיהו איהו אסור מטעם קנס קמ"ל דאפי' לדידי' וא"כ ע"כ עיקר רבותא דשוגג לר"י לגבי דידי' וא"כ ע"כ הך דשחיטתו כשירה דתנן ר"ל אפילו לדיד' וע"ז מק' הש"ס א"כ גם לר"י הסנדלר א"ש בשוגג ואדרבא לר"י לא הוי רבותא כ"כ כ"א דלא נימא קנסא שוגג אטו מזיד אבל לר"י הסנדלר דס"ל מעשה שבת דאורייתא הוה רבותא טפי דמחלקים בין שוגג למזיד והיינו דמקש' ונוקמא כר"י הסנדלר ולא קאמר ודלמא כר"י הסנדלר אתיא א"וו ר"ל דלר"י הסנדלר א"ש טפי וכמ"ש ומשני דמ"מ לא א"ש בשוגג ל' שחיטתו כשירה אבל לר"מ ובמזיד דל"ק לן ל' אעפ"י שמתחייב בנפשו שפיר שייך לשון שחיטתו כשירה כיון דלאחרים מיהת כשירה: ועד"ז מתורץ עוד הפעם למה מפ' רש"י הסוגיא לר"י הסנדלר אליבא למ"ד מעשה שבת דאוריי' היינו משו' ס"ל כמ"ש דעיקר קו' הש"ס ונוקמא כר"י הסנדל' היינו משום דהוה סבר נר"י הס נדלה הטעם משום דמעשה שבת דאוריית' וס"ד אפי' בשוגג אסור קמ"ל: כ"ז כ' לפ' ד' תוס' כאן בחולין אבל בפ' אלו נערות האריכו תוס' קצת וכ' דאדמק' משוגג למזיד לק' כפשוטו ממזיד גופא ע"כ צ"ל דס"ל מקו' המקשה אין קשיא דמאחר דנ' לו דוחק לאוקמי מתני' בשוגג ומשום דמחייב בנפשו קתני בעי לדחוקי ולפ' דאסורה באכיל' ליומא דקאמר רב היינו לדידי' אבל על התרצן ק': רש"י קצץ לו דלעת נרא' דטעם הי"מ דהואיל דאיכא חולה בתוך ביתו ל"ש מוקצה ורש"י ס"ל מאחר דלא קצץ מע"ש ע"כ הוה סלקא דעתי' דלא לצטרך ליה והו"ל מוקצה ונ' דרב דלא חייש לירבה בשבילו היינו דא"נ ירבה לא ירבה היכא דעבד אי' ממש כ"א יקח חתיכה גדולה תחת קטנה וכה"ג נ' דליכא איסורא דאורייתא ואין זה דומה לג' גרוגרות בעוקץ א' דמ' התם במנחות דמ"מ איכא איסורא דהתם תלש ע"י קציצה זאת ג' מחוברין משא"כ הכא וז"נ ג"כ טעמא דבמילא מים לא גזרינן במתניתן דשבת שמא ירבה משום דעכ"פ במלוי אחת ממלא: תוס' ד"ה כי מורי למ"ש לעיל ראי' תוס' משכח דווקא למאן דמפ' ל"ש להתירא אבל למ"ד ל"ש לאיסיר' אין ראי' משם: תוס'. באו"ד והרי מבשל דבשוגג יאכל אולי י"ל דבשב' הכל תלוי במלאכת מחשבת ובשוגג לא מקרי מלאכת מחשבת משא"כ בגוי שעשה מלאכה במזיד לצורך ישראל: באו"ד מיהו יש לימר נרא' לפ' דהא דרב מוקי לר"מ כה"ג היינו משום דר"מ אי' לי' מוקצה דאי לא הוה פליגי בשוחט וע"כ הא דנקט מבשל מיירי דראוי' לכוס י"ל דמיירי שהי' טוב כ"כ לו כמו לאחר בישול וכה"ג ל"ש כלל: באו"ד אבל קש' אולי י"ל דהשוגג היה שלא ידע שהבריא וא"כ הי' מכוון לעשות מצוה וכה"ג וודאי לא גזרו רבנן: באו"ד מלתא דלא שכיח נ' דדווק' לר"מ דס"ל בבישול לא גזרו משום דראוי לכוס א"כ ע"כ לא גזרו כ"א בשוחט לחולה והבריא דליכא מוקצה ושפיר אמרי' דבמלתא דלא שכיח לא גזרו אבל לר"י דגם במבשל גזר א"כ גזרו על כל מלאכת מחשב' ל"ש למימר דהיכא דלא שכיח לא גזרו והיינו דאסור ר"י: תוס' ד"ה כי שרי וי"ל דדומיא ולכאור' י"ל בפשיטות כיון דהיכא בלא הי' לו חולה אסור מטע' מוקצ' וכי לא ידענו מאי' מוקצה ומה"ט הוה נקט יוה"כ משום אי' מוקצה: תוס' ד"ה כגון שהי' נ' דקו' דווקא למ"ד דבבע"ח גם ר"ש מודה והוה כגרוגרות וצמוקין משא"כ אי ר"ש דווקא בגרוגרות וצמוקין איסור דעדיפא מבע"ח אין להביא ראי' מבע"ח לגרוגרות וצמוקין: תוס' ד"ה כגון שהי' לו חולה לכאורה קו' למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו דלמ"ד חלוק א"כ בע"ח קולי מגרוגרות וצמוקין ואין לפשוס' ואמנם החי' רשב"א כ' דלגבי שחיטה וודאי מודה ר"ש עי עיי"ש: אמנם מה שנתק' שם הרשב"א לסברא ראשונה שכת' אכתי קשה מאן דס"ל כר"י אטו משתיק לי' י"ל דרב פשיטא לי' דמודה ר"ש בבע"ח שמתו ושפיר מק' לי': וכן יל"ד בד' הרשב"א שם דפשיטא ליה דבשר ראוי לכוס ובשבת קכ"ח ע"א מבואר דדוקא בר אווזא חזי לאומצי ושאר בשר טפל לא חזי לאומצא והוה מוקצה עיי"ש: