ליקוטי חבר בן חיים ח רלא

נפקא לי' להרמב"ם לד"א צריך בדיקת סכין ומי יבדוק לו סכין ביוה"כ וע"כ במזיד שחיטתו פסולה מדלא תנן כ"א בשוגג שחיטתו כשירה: ואמנם הטור דלא פסק כן במומר לד"א כהרמב' לעיל סי' ב ומ"מ מ' מלשונו דבמזיד אין שחיטתו כשירה צ"ל כד' הטו"ז משום דלדידי' איסור עולמית וביוהכ"פ לענין זה דינו כשוחט בשבת ובזה נתיישב לן דקדק עצום דהטור נקט ל' דמתניתן בשבת וביוהכ"פ והרמב' כ' ביוהכ"פ ובשבת דל' הטור מ' דיוה"כ משום מומר לד"א שינה ל' המשנה ונקט יוה"כ קודם לשבת למומר דמצ"ע במזיד אסור: רש"י ד"ה ונסבין ד' רש"י תמוהים דעיקר דמוקי לה דאסורה באכילה ליומא משום דדומיא דיוה"כ קתני כמ"ש רש"י לבסוף ולא משום דמוקי למתני' כר"י ונ' דלכאורה אמאי לא מוקי לה כר"מ ובמזיד וכ"ת ל"ש קתני לא היא דהרי תנן בהדי' אעפ"י שמתחייב בנפשו ש"מ דבמזיד מיירי אא"כ הו"ל למתני תחלה יוה"כ ואח"כ שבת שיהא מתחייב בנפשו קאי רק אשבת משא"כ השתא תנן סתמא בשבת וביוה"כ מ' דל"ש תנן והנה בב"ק נחלקו ר"א ורבינא אי קיי"ל כר"י או כר"י הסנדלר ודייקי חבריא דרב ע"כ ס"ל הל' כר"י ומוקי מתני' דלא כר"מ דכולהו סתמו אליבי' משום דבעי למוקמי מתני' כהל' משא"כ אי הוה ס"ל כר"י הסנדלר וא"כ מתני' ע"כ דלא כהלכתא למה לא מוקי רב מתני' כר"מ ותני יוה"כ ושבת וזה תוכן ד' רש"י דמשום שבת דומיא דיוה"כ הוה מצי לאוקמי כר"מ אלא משום דבעי לאוקמי כר"י דס"ל כוותי': ויע"ל דק' להו לחברוא מאי קמ"ל רב דאסירה באכילה ליומא מתני' היא במ' תרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ומה לי מבשל מה לי שוחט או"ו רב בא לאשמעי' דמתני' ר"י היא דאפי' בשוגג לא יאכל: ויל"ד מה קאמר הי' ר' יהודא ומייתי לי' ממוקצה אטו לא ידע הך פלוגתא דר"מ ור"י וי"ל דק' לי דמתני' סתמא תנן ומשכחת לה שוחט בשבת דלא עביד מידי כגון שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה דקיי"ל שחיטתו כשירה והתם לא עביד מידי ואמאי אסורה באכילה ליומא ולהכי רצה להביא מטעם אי' מוקצה עד דלא מסיק לי' וע"כ צ"ל מתני' כמ"ד שחיטה בעי כוונה ושפיר אסורה באכילה ליומא אם שחיטתו כשירה: תוס' ד"ה ר"י אבל לרבנן שרי באכלה יל"ד מאן ניהו רבנן הרי לר"מ דווקא שרי באכילה ונ' דתוס' כיוונו למתני' דתרומות הנ"ל דסתמא הוה וקרי לי' תוס' רבנן: ותנן בשוגג יאכל, ויל"ד למאי הל' הציעו תוס' הקדמה זו הרי בפשיטות הו"ל לאקשווי פשיטא דאסורה באכילה דצריך למולחה ונ' דהו"מ לשנווי דאדיוקא נקט למימר דא"צ בכדי שיעשה ואך ליומא אסורה לא זולת אבל מדאמרי' ר"י הוא ולרבנן שרי אפי' ליומא וודאי ק': ומ"ש תוס' דעבר ומולחה ולא כ' דשכח ומולחה נ' משום דלקמן דאמרי' מותר לבריא באו יצא דמ' ל' מותר דאפי' לכתחלה תותר באכילה וע"ז כ' דאם עבר ומלחה מיירי אלא שהר"ן הק' אי אמרת בשר חי אסור בלא מליחה א"כ הו"ל מתקן ואמאי מותר פי' א"נ האי תיקון דרבנן מ"ש ממעשר בשבת דמזיד לא יאכל ונ' דלמה דדחי' רפ"ב דביצה דהאי דמעשר באי' לי' פירי אחרינה אבל אי לית לי' במקום עונג שבת לא גזרו רבנן א"כ י"ל הכא בדלית לי' ולכך לא גזרו רבנן: באו"ד ככר שחתך לפום רהיטא הוה מ' דמפ' לה בבשר חי אבל ממאי שהביאו לקמן מהך שמעתא דפי' ממקום למקום שרי מבואר דאצלי מפ' לי' כפי' רש"י וראיתם רק דאף דהדם אוסר הככר מ"מ הבשר שרי משום דלא פי': והנה הראי' שהביא מכבד לד' ר"ת שכ' תוס' בסוגי' דכפדא דמדאורייתא דם הכבד שרי כדאמרה ילתא אין ראי' מכבד וצ"ל דלא כ' תוס' כן בשטת ר"ת אמנם בפ' כ"צ בסוגי' דמולייתא כ' תוס' דברי' אלו בשם ר"ת עצמו וצ"ע: והנה לד' ריבא פ' כ"צ גבי אומצא דאסמיק דכל בשר שחולטין אותו בחומץ שרי בלא מליחה הוה ראי' טובא אלא דתוס' לא חתו כאן לסברת ריבא: באו"ד ולקמן בשמעתין יל"ד דהך ראי' בדוכתא הו"ל לתוס' להקדימה ומ"ט שבקו לה אדבתרא ונ' משום דיש לדחות דלמא מיירי שמלחו לצורך החולה ונשתייר וכ"ת למה לא נגזור גם במליחה שמה ירבה בשבילו י"ל כיון דקיי"ל אין עיבוד באוכלין אף דאי אסרת לי' בלא מליחה המליחה הוה תיקון אבל רק מדרבנן איסור ובדרבנן י"ל דלא גזרו שמא ירבה בשבילו ועד"ז יתיישבו ד' הרמב' שאוסר בשר חי בלא מליח' והיאיך יתרץ דברי ר"ד מנהרדעי דמותר לברי באומצא וע"כ כמ"ש דמיירי שמלחה לצורך החולה ולזה הביאו תוס' תחלה ההוא דבר אווזא והתם בבשר תפל מיירי וקרי לי' אומצא הרי אומצא דלא מליח מ' ה"ה אומצא דר"ד מיירי בלא מליחי: