ליקוטי חבר בן חיים ח רל

ל"ש ע"מ לבנות במקומו כלל ולר"י להאי לישנא פטור והנה מאחר דל' דמתניתן אעפ"י שמתחייב בנפשו מ' דבמזיד מיירי ע"כ דחקה לן מתניתן לאוקמי אליבא דר"י דבעינן ע"מ לבנות במקומו ולא הוה מומר אבל מאחר דלא קיי"ל כר"י בענין זה שפיר כ' הרמב' דלא משכחת דינא דמתני' במזיד: והנה הר"ן שם הביא תי' קמא של תוס' דבס"ד מוקמא לה בצנעא דלא נאסרה השחיטה אבל מאחר דבמסקנא ע"כ מוקמא ל"ש שוגג משים דומיא דיוה"כ וע"כ גם לענין פרהסיא אמרי' דומיא דיוה"כפ וע"כ אתה צ"ל דבפ"א לא נעש' מומר ומטע' שכ' הר"ן הנ"ל ונבאר קצת מדוע בע"א אין חילק בין פרהסי' לצינעא ודווקא בשבת יש חילק והרי כ' רש"י חולין ה' דשבת חמירא כע"א והרי ע"א חמירא ומכ"ש דק' לגי' מג"א סי' ש"ו חמירא מע"א ונ' דטעמא דבע"א כיון דמודה בע"א הרי הוא כופר בכל התורה ופרהסיא ל"ל אבל בשבת דהטעם משום דמכחיש מעשה בראשית כמ"ש רש"י זה ל"ש כ"א אם עושה בפרהסיא שמבזה המצות שבת ואינו מאמין בה משא"כ כשעושה בצנעא דלמא לתיאבון הוא דעביד אף שמאמין במע"ב ועד"ז נרא' דגם לגי' מג"א כוונת רש"י חילול שבת בפרהסיא חמור: ואמנם משום תוס' תי' הר"ן מבצנעא מאחר דאמרי' וניקמא במזיד ור"מ הא ר"מ אי' לי' מומר לד"א הוה מומר לכל התורה והק' הרא"ש יוסף התם לענין עדות מיירי והרי יכול להיות כאן עדות ע"י אחרים וצריך להוסיף הרי גם בדיקת סכין בעי' וכי העדים יבדקו הסכין בשבת וצ"ל דמיירין שבדקו הסכין במ"ש: והביא הרא"ש יוסף בשם תבו"ש דכוונת תוס' דהו"ל למתני אם אחרים רואין שחיטתן כשירה וי"ל דהנה לעיל תי' רב אשי דהם שוחטין קאי אמומר ומק' הש"ס וכולן אהיא והניחו בקי' ולכאורה י"ל דכולן קאי אשאר מומרין שלא לתיאבון דבעי' לר"מ אחרים רואין אותן מאחר דמומר לד"א הוה מומר לכל התורה אלא דלא ניחא להש"ס לאוקמי מתני' כר"מ דלא קיי"ל כוותי' ואמנם השתא דאמרי' ונוקמא במזיד ור"מ בצנעא לא תק' אם אחרים דלר"מ היינו וכולן דתנן ברישא וליתא לד' התוב"ש וצ"ל דד' תוס' כרבינו ירוחם דכ' שלא לתיאבון הוה אפיקורס ולא מהני אחרים רואין: ומה דפשיטא להו לתוס' דיש סברא שנעשה באותה שחיטה מומר אין לפ' דס"ל כד' הרמב"ם דכולי האי לא הוה ממנעי בעלי תוס' לבאר ונ' דעתם דהא דבעי' לאוקמי במזיד היינו משום דתנן מתחייב בנפשו וא"כ ע"כ מיירי ג"כ שקיבל התראה ואמרי' ס"פ השוח' כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה ומ' להו דה"ה לענין שתהא שחיטתו פסול' וע"ז דחו דלענין שחיטה י"ל דבפ"א לא נעשה מומר: ואכתי קש' האיך עלה ע"ד דבאותה שחיטה דנעשה מומר שחיטתו פסולה והרי מתני' דאותו ואת בנו ובשלמא לר"ל דמוקי מתני' בראשון לע"א ושני לחולין י"ל כמ"ש רש"י דמיירי בשני' בני אדם אבל לר"י דמוקי בשני לע"א ק' וכן הקש' הר"ן בחי' וצ"ל כתי' הר"ן שם והוא בבד"ה לרא"ה בשם הרמב"ן דשחיטת מומר לא הוה כ"א שחיטה שאינה ראוי' ולרבנן הוה שחיטה אלא שהרשב"א במ"ה שדא בי' נרגא הרי שחיטה לע"א הוה זבחי מתים ואפי' לרבנן לא מקרי שחיטה וראיה מקו' י"נ לר"ה ס"פ השוחט ואי אמרת אסרה אשחוטי חוץ אמאי מחייב מחתך בעפר הוא ור"ל דלא הוה רק שחיט:' שאינה ראוי' דא"כ בשחוטי חוץ לכ"ע לא מבעי' שחיט' ראוי' והקו' אלימא אבל ד' הרשב"א תמוהים מאי בעי מהרמב"ן תק' לי' מתני' דשוחט לע"א משום או"ב ואמנ' קו' זו ע"כ צריך לתרצה דמתני' ריב"ב וריב"ב הוא דס"ל ס"פ השוחט אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומיירי בבהמת חבירו וא"כ גם על הרמב"ן לא ק': אלא ארא"ה בבד"ה ובר"ן ס"פ השוחט יש להק' שכ' שם אפי' למ"ד אינו אוסר מ"מ השחיטה לא מהני בה והו"ל כמיתה מאיליה וא"כ ל"ש למקרי לה שחיטה שאינה ראוי': והביאו תוס' ב' ראיות דבפ"א לא נעשה מומר ולכאור' לראיה ראשונה דווקא באותה שחיטה לא נעשה מומר ולראייה שניי' אפי' שחיטה שנייה כשירה דהכא מיירי שכבר היה מומר ואעפי"כ שחיטתו אינה פסולה רק משום ששחט לע"א ולא משום שחיטת מומר ובזה מובן למה לא הביאו ראי' חלי"ק דמק' ג"כ אר"נ וסיעתו ממהיא מתני' דשנים אוחזין וק' תיפוק לי' משום שחיטת מומר אלא ע"כ דאכתי לא מוכח אלא דבאותה שחיטה לא נעשה מומר וזה כבר ידענו מראי' ראשונה אבל מלי"ב מוכיח דאפילו שחיטה שניי' כשירה ולענין שלישי' נ' דתליא בפלוגתא דר' ורשב"ג אי בב' זמני הוה חזקה ובזה נתבארו ד' הג"א שכתב באותה שחיט' וודאי לא הוה מומר ובשניי' אין ראיה ברורה: והנה מד' הרמב' פ"א מה' שחיטה מ' דשוחט בשבת דווקא בשוגג שחיטתו כשירה אבל במזיד פסול' ולא כ"כ בהדיא משום דבעי' בפרהסיא ג"כ ואמנם מ' שם דה"ה ביוה"כ במזיד שחיטתו פסולה ונרא' דמהכא