ליקוטי חבר בן חיים ח רכה

הנחה לאו כלום היא לתי' בתרא שוב הדלקה לאו כלום הוא או גם לתי' בתרא הדלקה עושה מצוה אלא דצריך שיעורא בשעת הדלקה: הי' תפוש נ"ח כ' רש"י משהדלוקה עד שכבתה נ' פי' דבריו דלכאורה ד' הש"ס אינם מובנים דלמא משו"ה לא עשה ולא כלום משום דהדלקה במקומה בעי' והכי הי' תפוש בידו או"ו דק' להש"ס ל' הי' תפוש התופס הו"ל למימר או"ו הדלקה במקומה בעי' ואח"כ הי' תפוס בה כל ימי הנחתה וא"כ שפיר מוכח דהנחה עושה מצוה והן הן ד' רש"י: עששית שהיתה דולקת כ' רש"י לשם מצות חנכה מע"ש נ' דהך מימרא לאו רישא סיפא דמאחר דמסיים למו"ש מכבה הו"ל למימר כל השבת כולו ולא כל היום כולו ותו לאיז' ענין נקט למ"ש דווק' א"וו ה"ק ל"מ בחול שמותר לכבות הנ"ח אחר זמן מצותה והוא לא כיבה ע"כ לצרכו קבעי לה ופשיטא שצריך לכבותה אפילו הי' בשבת שלא היה יכול לכבותה וס"ד כיון דהדליקה מע"ש לשם חנכה הנחה עושה מצוה ולא צריך לכבותה קמ"ל דהדליקה עושה מצוה וצריך לכבותה ועכ"פ שפיר כ' רש"י דמיירי שהדליקה מע"ש לשם חנכה דהיינו עיקר רבותא ומ"מ לא קצה ריב"ל לפ' שהיתה דולקת כל השבת שמא יטעה אחד ויאמר דווקא בשבת צריך לכבותה דהנחה לאו למצוה היתה כ"א משום דלא הי' רשאי לכבותה אבל בחול ש"ד להכי סתום לה ריב"ל למומר דשבת לרבותא בעלמא נקט: והנה עכ"פ אין בדברי ריב"ל שום חידוש דין כ"א דהדלקה עושה מצוה ואמנם דלמא אדרבא לעול' הנחה עושה מצוה וכל יום בעי הנחה חדשה דכל יום מצוה בפ"ע וע"ז מק' הש"ס א"כ עיקר חסר מן הספר דהו"ל למתני מגביהה ומניחה ומדליקה א"וו הדלקה עושה מצוה ס"ל והיינו רבותא: והנה המחבר שבק טעמא דהדלקה עושה מצוה ונקט לטעמא דהרואה אומר וכ' הב"ח דבזה"ז מיירי המחבר שגם בפנים הוה הדלקה במקומה ואמנם המחבר לא הביא בשום מקום דהנחה בפנים מהני ורמ"א הוא שהביא כך וכן ק' ל' מ"מ שכ' המחבר דמ' דלמאי דקיי"ל הדלקה עושה מצוה היה מסתבר שיצא ואמנם לפי' תי' הטו"ז דס"ל להמחבר למאי דנחתי' לטעמא דהרואה אומר שוב לא פשיטא לן כלל דהדלקה במקומה בעי' ומשו"ה שבק להו וד' המחבר מיושבין אבל גוף הענין צע"ג: ויל"ד מאחר דפשיטא מדקא מברכי' להדליק וכי רב לא בריך להדליק ואמנ' אי אליב' דרב קמבעי' ופשטי' דע"כ בקנסא פליגי א"ש ואמנם לד' הרמב"ם דקנסה אסור ק' וצ"ל ע"כ דבאמת הש"ס פשיט דרב מודה מנר לנר אלא דאנן לא קיי"ל כשמואל בקינסא דאמרי' שמואל לטעמא דקאמר לעיל וכי נר קדושה יש בו ואביי הוא דטעה, הוא סבר דטעמא דרב משום אכחושי ומנר לנר נמי אסור וסבר דרבה עביד כשמוא' ובאמת רב מודה מנר לנר ורבה כרב עביד: ויע"ל דאביי הוה סבר דרב ס"ל הנחה עושה מצוה ולכך אין מדליקין מנר לנר וא"ש בזה דאביי כששמע מר' ירמיה בשם רב דכבתה אין זקוק לה לא קיבלה מיני' משום דמ' לי' דרב סבר הנחה עושה מצוה וע"כ כבתה זקוק לה וכ"כ המחבר קיי"ל הדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה אין זקוק לה ולבתר דשמעה מר"י שפיר קבלה דמהי"ת נימא דגם ר"י סבר אין מדליקין מנר לנר משום דהנחה עושה מצוה: יל"ד מעיקרא מאי קמבעיא לן וכי לא ידעי' דמברכין להדליק ונ' דאפי' למ"ד הנחה עוש' מצו' והדליק' חש"ו כשר מ"מ בעי' שיהא ניכר שהוא לשם חנכה ול"ק לן דקדק דלהדליק ומ"מ פשטי' דהו"ל לברך על נר חנכה ויהא הכל בכלל אפילו הנחה אלא ש"מ דרק הדלקה עושה מצוה: ויל"ד למה לא קאמר נ"מ דלא בעי' שיעורא והיה נ' ראי' מכאן לד' המחבר דאף דקיי"ל הדלקה עושה מצוה מ"מ צריך לתת שמן כשיעור: תוס' ד"ה לאורה הוא צריך י"ל דהנה קיי"ל אף שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט להוריד השפע מלמעלה וכן הי' אפשר לומר דצוה הש"י על אור של הדיוט וממנו יבא אורה מן השמים ואמנם הרי כל מ' שנה אפי' בזמן שלא היה משכן ומנורה וכן בשעה שהי' המשכן מפורק הלכו לאורו של ה' ית': תוס' ד"ה ובה הי' מסיים כבר עוררנו לעיל דרש"י הביא מתו"כ שהגי' הי' ממנה מתחלי וע"כ מסיי' היינו הטבה: ומה שדקדקו עוד תוס' דלידליק מהפתילה הישנה כ"כ לעיל ליישב מאחר דנר מערבי להאי תנא מקרי לפני ה' הו"ל מורידין בקדש אם מדליקין המנורה ממנו מקרי מורידין בקדש: ותוס' ד"ה מאי הוה עלה הא דלא תי' מיד כריב"ל י"ל משום דל' מאי הוה עלה מ' טפי להל' כמאן פסקינן: א"נ דלתי' ריב"ם קיי"ל כשמואל ואנן אמרינן דאפילו מנר לנר אין מדליקין וז"ש במסקנא דמנר לנר לכ"ע שרי ומ"מ נהגו להחמור: