ליקוטי חבר בן חיים ח ריט

ובזה מיושב לן קו' עצומה בד' תוס' דלמה לתוס' לאתויי ראי' מיבמות דלר"מ הוה פלגא ופלגא והרי א"נ לא הוה פלגא ופלגא מיעוט מיהו הוה עמ"ש לעיל אמנם למ"ש א"ש דמיעוט ל"ק להו דשפיר ס"ל לר"מ דלא משאל בדבר שיש בו דעת אבל מפלגא ופלגא ק' להו מ"ש מתרנגולי': באו"ד רוב גרוע י"ל דה"ט דהמה רוב גרוע משום דהבצק בידו וא"כ אצטריך למנקט בצק בידו ואא"צ לד' רש"א: ואילו איזו חזקה נ' דדייק הש"ס הרי משום דאמר ר"י אין זו חזקה מ' דאיכא חזקה ששורפין עלי' וע"ז פריך איזו חזקה ששורפין ודקאמר ר"מ לעיל אין שורפין על החזקות ר"ל יש חזקות שאין שורפין ואמנם דקרי לי' לרוב צפרדעי' חזקה נ' דהישב רש"י דאי משום רוב הו"ל השתא לברורי אם איכא רובא אבל מדידעי' מקמי הכא דהוה רוב הרי הבית מוחזק ברוב שרצים טהורי': והנה הביא תוס' בכמה מקומות ראי' ברורה מדאמרי' לר"מ פסח וקדשי' ולא קאמרי' בשר תאוה ש"מ דמדרבנן חייש ר"מ למיעוטא ולא מדאוריי' ומ"מ פקפקו בזה בכמה מקומות ונ' משום דאפשר לומר דודאי לרב אשי דיליף רוב משחיטה ש"מ דהאי מיעוט דהיינו נקב במקום שחיטה כשאר מיעוטא חשוב לי' וק' עלי' מבשר תאוה לר"מ אע"כ דמדרבנן הוא דחייש ר"מ אבל אנן לא ילפי' רוב משחיטה וס"ל דהאי מיעוט, מיעוטא דמיעוטא הוא ול"ק מבשר תאוה ושפיר י"ל דמדאוריי' חייש ר"מ: בענין מ"ש הראה בשער א' מבית השחיטה דמטעמא דהכ' יודעי' דנבלה אסורה וא"כ כל המצוי אצל שחיטה מומחין ותמה עליו הרשב"א אטו שחיטת אינו מומחה נבילה נ' כוונת הרא"ה מאן דלא ידע דיש שום ה' שחיטה בעולם הלא יכול להמית הבהמה באיזו מיתה שירצה ג"כ לא יהא נבילה כמשמעה ומדטרח ושחט דווקא ש"מ דידע שיש ה' שחיטה בעולם ואי לא ידע להאי שחיטה למה שוב ישחוט אע"כ וודאי ידע: בענין אי' יחוד פ"י יוחסין רש"י ד"ה לא יתיחד לכאורה מה בא רש"י להציע כאן ד' הש"ס ולא קאמר בגמ' מפ' ונ' דהנה מל' דמתני' דלא נקט עם נשי' ונקש שתי נשים דייק רש"י לקמן דמתני' דכל עסקי' דווקא עם תרי אסור והטע' כמ"ש הרא"ש על קו' מה לי תרי משום דלאו עם כלם יחטא והשאר יגלו עלי' וז"ש רש"י ולא תירא מחברתה שאף היא תעשה כמותה כלומר הא בטפי דלא שייך זה מתיירא הימנה: גמ' מה"מ מ' דפשיטא לי' דהוה דאורייתא ומנ"ל ותו למה לא מק' תחלה מה"מ ובתר הכי מ"ט ונראה דמשום דחזי' דרבנן גזרו משום דעתן קלות אפי בתרי אף דתרי לא שכיח ש"מ דחדא דאורייתא הוה ומסיק דלכה"פ אסמכתא איכא בדאוריי' ומה"ט קרי לי' הרמב' ד' קבלה: מה שהק' הפרישה למה לא הויא גוי' בכלל פנוי' שדוד גזר כבר יישב הר"ן משום דגוי' לא שכיחא ונרא' כוונתו בימי דוד שהי' ישראל עם אחד בארץ לא גזרו מטעם זה על גוים אבל אחר החורבן שנתיישבו גוים הרבה בארץ מאז הוה גוים שכיחא ולפיכך גזרו ב"ד של חשמונאי עלי': גמ' אימא צייתי לי' הל' הזה ק' ביותר וכי משום דלא סני לי' ישמע לו לעבוד ע"ז אתמהה ונ' דאלא תחמול קאי דכ' במסית דמתני' ילפי' אין טוענין למסית וא"כ גם הוא עצמו אין יכול לטעון על עצמו וס"ד דדווקא היכא דסני' לי' דמחמת שנאתו בא להעביר בר ישראל על דת ובוודאי מזיד היה להכי אין טוענין לו משא"כ היכא דרחמא לי' ודלמא שוגג הוה נימא דב"ד יצותו לו קמ"ל: כל שלשים יום הק' הכ"מ למה דפסק הרמב' דבזה"ז הכל דין פריצי' יש להם למה פסק הכא כרבנן ותי' דביה"ק כפתח פתוח לר"ה דמי וק' א"כ למה בשני נש' ואיש א' יקבר והלח"מ בה' אבל תי' דהרמב' ס"ל בשעת אנינות תביא ליבי' וק' ג"כ הא רבנן לית להו הך סברא וצ"ל דגי' הרמב' כרש"י בלישנא קמא וא"כ רבנן הדרי בהו מהך סברא ומשום מעשה שהי' גזרו בשני נשים אבל בשני אנשים לא גזרו ואמנם לדידי נ' דהא גופא גזירה רחוקה היא ובמקום מצוה לא גורו כולי האי והניחוהו אעיקרא דדינא: ונ' דהרמב' דייק למלתי' מדנקט ר"ח בר פפי ור' צדוק ששני' באו כבר לידי נסיון ועמדו בנסיון ש"מ דמי שלא יבא עדן לידי נסיון לא: ואמנם מ"ש הרמב' גבי מי שעסקו דאו שיהא אשתי עמו או לא יהנה מאותו אומנתו היינו ג"כ משום דכשרי' לא מהני להרמב"ם אבל לשאר פוסקים סגי בא' כשר: אך מה שהק' א"כ למה הביא הרמב' הך דאנשי' בפני' הנה אי הוה מפ' הרמב' כרש"י וודאי לא הוה ק' מידי דהתם משום דחיישי' שיבא לידי ייחוד ולעולם עדן