ליקוטי חבר בן חיים ח קצז

הק' הרי"ף שפיר דלמא מחבריו נפיל ומאי מהני עדות הדיין וע"ז מסיק דקאי ארישא וממילא אין כאן פלוגתא דהפוסקי' מיירי בפס"ד מבורר ושפיר כ' דמהני וכה"ג גם הריטב"א מודה: וניהדר ונידייני' ע' ריטב"א ולמד הש"ך מדברי' דאפי' בעודן לפניו צריך לחזור ולדין היכא דלא שייך חילוף הטענות כוונתו דמאחד להריטב"א קו' ראשונה קאי אעודן לפניו מסתבר דגם קו' שניי' קאי לפניו ובהא מסתלק תלונת התומי' על הש"ך דלכאורה מ"ש הש"ך דגם בעודו לפניו אין הדיין נאמן על חילוף הטענות הוא נגד הריטב"א דאל"כ מאי מק' הריטב"א אי משום חילוף הטענות גם בעודן לפניו לא יהא נאמן ושפיר מק' הש"ס אמנם למ"ש שפי' כ' הש"ך דלהריטב"א באמת קו' הש"ס ארישא גופא למה יהא נאמן בעודן לפניו: והנה בסוף הסי' דחה הש"ך ד' מהריז"ל דס"ל דבשני' א"צ לחזור ולידון והדבר תמוה א"כ אין לדבר סוף ונ' כוונת הש"ך דהיכא שעדי' מכחישי' אותם ואנו מאמיני' לדיינא מטעם שכ' הסמ"ע מ"מ היכא דאפשר למיהדר ולמידן צריך לחזור ולידון: ואמנם מה שהחזיק הש"ך בפשרי' בסבר' מהריז"ל אף שכ' לעיל דלד' תוס' אפי' דן באומד הדעת צריך לחזור ולידון צריך לומר דפשרן גרע מדן באומד הדעת: והנה מה שדחה הש"ך ד' הר"ש במהר"ם מר"ב אפשר ליישב ד' הקדמין דמ"ש הש"ך דאפי' אם בע"ד עומדין ג"כ אינו נאמן י"ל דס"ל להר"ש דקו' הגמ' הי' ארישא ג"כ וכמ"ש הריטב"א ואמנם מ"ש הש"ך לא שבקת חי וודאי הר"ש לא קאמר כ"א בדיין קבוע לדין כמבואר מדברי' אלא שיש עוד אחר וא"כ לא שייך ל"ש חי וממילא גם הש"ס הו"מ לאוקמי ברייתא ג"כ כה"ג וא"ש ל' דיין וליתא לד' הש"ך: רש"י ד"ה אמו כל ז' כ' הלח"מ פ"ב מה' נחלות דמל' רש"י מ' דאבי' אינו נאמן תוך ז' ע"כ כוונתו דאם החזיקו אבי' תוך ז' ומת דאם הוא חי הרי יכול להחזיקו אחר כאן אפי' אם הוחזק מאמו אע"כ כמ"ש ואמנם לכאור' אין כוונת רש"י לכך כ"א לתת טעם למה האמינו חכמי' לאמו וע"ז כ' רש"י דעל הרוב אין אבי' מכירו אז וא"כ הוצרכו להאמין לאם: ויל"ד למה לא אוקמי' לעיל בערער דאב וצ"ל דהא נמי פשיטא אמנם למאי דפליגי רבנן חוץ מבכור נראה דזה כוונת רש"י ולא דבממזר מודו וא"כ שפיר נקט לאפוקי מרבנן: והנה הלח"מ הק' אמאי לא קאמר הראב' אפי' הוחזק שאינו בני נאמן לומר שהוא בנו ולא תי' כלום והסמ"ע רע"ז תי' בפשיטות דממ"נ עפ"י עצמו כ"כ הרמב"ן דאינו נאמן ועפ"י עדי' ג"כ כה"ג אינו נאמן וע"ש ונ' דעיקר קו' הלח"מ למאי דמ' מד' ה"ה דהרמב"ם לית לי' סברת הרמב"ן א"כ הדרן קו' לדוכתא נמצא מקו' זו מוכרת דגם הרמב"ם כהרמב"ן ס"ל: תוס' ד"ה כשם וי"ל וכו' יל"ד הרי קרא בשתי נשים קאמר ותו לא ומנ"ל דמיירי כלל כה"ג ונ' ד' תוס' דאס"ד דקרא דווקא קאמר א"כ יכיר ל"ל פשיטא הא כה"ג אית לי' מיגו דיהיב לי' במתנה האי פי שני' אלא ש"מ משום לפסול האחרי' בעי' יכיר אלא שיש להשיב הרי נ"מ היכא דליכא מיגו כגון שנתן לו א' מתנה ע"מ שלא יתנו לאחר ואם יתן מתנתו בטלה ולא זכה בה ושפי' בעי' יכיר וכמ"ש המ"ל בזה בשם מהרי"ט וז"ש הוא סברת מהרי"ט והמ"ל הניחו בצ"ע משום דלמסקנא גזיה"כ הוא ואין הטעם משום מיגו כלל וצ"ע ונ' דמטעם זה נאיד רבי' אלי' מתי' קמא של תוס': ואמנם מ"ש בתו"י ליישב לר' אלי' ל' כשם דקאמר ר"י נ' דא"צ דמשום דבבכור מודו רבנן ובבן גרושה פליגי א"כ שפיר קאמר ר"י כשם: ולסיים שיעורי הזמן בד' אגדה י"ל דשלשה מעידין באדם ביום הדין נשמתו של אדם כדאמרי' משוכבת חיקך שמור פתחי פיך והיינו חיה דנשמה אקרי חיה כדכ' וחיתו באור תראה, גופו של אדם כדאמרי' קורות ביתו ואיברי' והיינו אמו ואביו זה הקב"ה הוא העד הוא הבע"ד ברוך הוא ועד"ז יל"פ ג"כ הא דאמרי' לעיל חיה נאמנת לומר זה כהן וכו' כי יש כמה מדריגות בעבודת ה' והכל תלוי בלבו של אדם והאדם יראה לעיני' ונשמתו של אדם מעידה מי היה כהן בעבודתו ומי פחות ממנו שהי' לוי ומי עבודתו פסולה דהיינו נתין וממזר ואמנם כ"ז שהנשמה נקראת לדין אם היא נשארה בתמתה שלא יצא עלי' עוררין אבל יצא עלי' עוררין אינה נאמנת כדכ' בדור המבול לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר וד' רז"ל לא דין ולא רוח ועד"ז יש להמליץ ג"כ נאמן הדיין לומר כי הש"י יודע מי מהמקיימו מצות הרבה שלא זכה לכך כ"א ע"י שזכהו הש"י בעושר ובבריאות וכיוצא ומי מהעוברי עבירות אשר העניות והייסורין העבירום ע"ד קונם והיינו לזה זכיתי ולזה חייבתי ואמנם האי חייבתי לא מהני כ"א כ"ז שהאמונה עומדת בתקפה והיינו כ"ז שהבע"ד עומדין לפני' ב"ה וב"ש שאין להם חסרון ואז הש"י מלמד זכות