ליקוטי חבר בן חיים ח קפט

הימנו כלל וכי חומש נותן לו לכתוב ואפי' העורות הי' של בעה"ב צריך לשלם לו דמשנה מד' בעה"ב נקרא גזלן: מ"ש רש"י ביבמות דהראי' משום דמתאכל אפומי' למדתי מד' הנ"י דאי לאו אכילה מחולין בעזרה אין ראי' דלמא צוותה תורה להביא גם על ס' חטאת אבל אכילת חטאת הבא על הס' הוה איסור והיתר: ויש לי קצת עיון דלמא להכי כ' קרא אם הכהן הוא הע"א ושפיר יוכל לאכול וכ"ת הו"ל נוגע בדבר אטו נוגע מדאוריי' פסול ויש ליישב קצת עם ד' תוס' לקמן דלא אמרי' מסתמא שוגג הי' ואכתי לא ידע ואינו מספיק: מ"ש תוס' דס"ד להתיר נאמן ע"א טפי היינו משום דלהתיר מסייע לי' חזקה אין אדם חוטא משא"כ לאסור י"ל לצעירי' קמכוין: צ"ע דנעלם מרמ"א וש"ך וטו"ז סי' קכ"ז ד' הח"ר פה שכ' בהדי' דירך שאינו מנוקר אינו דומה לטבל כד' הטו"ז וד' הש"ך בנה"כ צ"ע דבטבל אין הטעם משום שהתרומה מעורב דהרי כהן מותר בתרומה ובמדומע תרומה כחולין ואטבל כ"ז שלא קיים מצות הפרשה חייב וא"כ אין זה ענין כלל למנוקר: ומ"ש הטו"ז דעכ"פ אם נתנו לו במתנה נאמן צ"ע כיון דמיירי באינו בידו וצ"ל כד' תוס' ריש גיטין כיון שבידו לשכור מקרי בידו ה"נ כן ומ"מ שלו בעי' דלמה ישכור בשל אחרי': והנה הרמ"א קכ"ז כ' בהדי' כד' הפוסקי' דבנשים הכל תלוי באי' וודאי נאמנות ולא כד' תוס' דבטרחא תליא מלתא וצ"ע בש"ך סי' פ"ד שהשיא ד' רמ"א אלו לכוונה אחרת: ואולי ס"ל דתרתי בעי' טרחא ואי' ספק: ד' הרא"ש כלל י"א פ' הניזקי' בענין עד מפי עד סותרי' ד' הראש פ' המדיר ואפשר דהתם לענין ממון קאמר ומ"מ סותרין דברי' שם ד' הרא"ש פ' שבועות העדות וצ"ע: ומ"ש תוס' בס"ד דלאסור הוא דבעי' שני' בדבר שבערוה אבל לא להתיר היינו משום דלהתיר שייך חזקה אין אדם חוטא ולא לו וזה עצמו סברת תוס' בקידושין שכ' דהא דע"א נאמן באי' היינו להתיר ור"ל ג"כ מטעם חזקה זו ואמנם בקו' י"ל ג"כ כוונתם משום דלהתיר ילפי' מוספרה לה וכמו שכ' הרא"ש פ' אלו מגלחין הביאו הב"י יו"ד סי' קכ"ז והתימא שהראש סותר עצמו בזה עם מ"ש בגיטין פ' הניזקין דבס' ע"א נאמן לאסור מכ"ש ממה דנאמן להתיר וצ"ע וכן סותרין דברי' בגיטין שם ג"כ עם מ"ש בפ' המדיר דעד מפי עד אין הראשון נאמן להכחיש השני בלא עדים והיינו יכולין לתרץ דבגיטין לענין אי' קאמר דנאמן והתם לענין ממון כ' דאינו נאמן אמנם בפ' שבועת העדות דקאי ג"כ לענין ממון החליט ג"כ בפשיטות דנאמן וזה צ"ע: ומה שדחי תוס' ביבמות ד' הנ"י דהטעם משום אנן סהדי בפשיטות נ' דלד' הנ"י מאי מק' הש"ס לא לחמור ולא ליקול הרי דינא הרי כיון דאי לא דייקת הוולד ממזר דאנן משום סהדי שרינן לה ממילא נאמנים מדאוריי' דוודאי דייקת ז"נ סברת תוס': רש"י וכשר הקרבן נ' כוונתו לתרץ ל' נאמן דקאמר אביי הרי הטעם משום שתיקה כהודאה לד' רש"י ד"ה וצריכא וע"ז כ' רש"י דאי הוה אמר אביי חייב ס"ד חייב קרבן ואינו נאכל ולא ידעי' עדיין דנאכל לזה קאמר אביי נאמן דגם הקרבן כשר: והנה למה דדחו הראשוני' דלמסקנא באמת לית לי' לאביי שתיקה כהודאה יל"ד דא"כ למה לי' לאביי למנקט כלל כולהי אינך לא לינקט כ"א שורך נרבע דל"ש שתיקה בהודאה וממילא ודעי' נאמנות העד בכ"מ: ואמנם למ"ש רש"א דגרסי' נטמאת ג"כ צ"ל דאביי אמסקנא דשורך נרבע סמוך דאין לחלק בין קרבן לשאר אי': והנה לא ביארו הפוסקי' ד' הרי"ף כמאן אי כר"ת אי כשאר פוסקי' ונ' מדהשמיט הרי"ף כולא סוגי' ולא הביא כ"א מסקנא פלוגתא דאביי ורבא ומעתה בשלמא אי שוחק לאו דווקא שפיר ידעי' דבשאר אי' מודה רבא משא"כ אי שותק דווקא א"כ לא סגי בזה דלמא התם אפי' בשוגג פליג רבא אבל בשאר אי' לא בעי' אפי' שותק אע"כ כהרשב"א וסייעתו ס"ל: והנה הש"ך הכריח מהרמב"ם פ"ט מנזירות דס"ל כהרשב"א ולי נ' דבמקומו דהיינו סוף הל' משכב ומושב מוכרח כן מדנקט בהכחישו אינו נאמן ע"א ולא נקט אינו יודע ש"מ דבאינו יודע מהימן ע"א: והנה מ"ש תוס' דבמקדש בע"א מיירי במקדש בכסף ילה"ק א"כ מאי פריך רבא תו מלנה עמו בפונדקו דלמא התם כ"ע מודו דלא בעיל לשם זנות וצ"ל דאליבא דאביי הסכימו תוס' כזאת כרבא לא נחית לחלק בהכי: בענין אשתו זנתה בע"א פ' האומר. כ' רש"י ליאסר העד עלי' כוונתו מאחר דמשום שתיקה הטעם לאביי א"כ עלי' היא דאסורה משא"כ אם