ליקוטי חבר בן חיים ח קפח

וא"כ ק' מסמי' וממה דאמר דלאו גזלנא הוא ונ' דבמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תתל"ז דהך מעשה דסמיא מיירי שלא הכחישתו האשה וצריך להוסיף דאיהי לא מהימנא כמשנ' אחרונ' בנדרי' אלא דמ"מ מהניא שתיקה כהודא' לד' העד וא"כ שפיר הוה בסמיא שתיקה כהודא' אמנם אימתי אם העד לאו גזלן אבל אם העד גזלן הודאה דידה בלאו דידי' לא מהני והיינו דאמר שמואל ואי לא לא תיפוק וק' פשיטא בשלמא לרבא שפיר לאפוקי מאביי אבל לאביי בגזלן מהי"ת יפיק אבל לפמ"ש משום הודא' דידה ס"ד דיפוק ולהכי קאמר לי' שמואל דדברי' מצ"ע לאו כלום הן ואמנם מה שדייק הרשב"א שם בד' רש"י שכ' לא הכחישתו נ' הל' הכחישתו מצי קאי אנוכח זכר לבעל ואנקיבה נסתרת: ומ"מ גם מינאי נ' ד' תוס' עד"ז דמיירי שאם לא הכחישתו להאי סהדי ושפיר הוה לי' הודאה ולא ק' מידי כ"א ממקוה פסולו ביחיד שהק' הריטב"א ונ' דהנה הרשב"א הקשה לקמן מאי שלח אחוי איכא אי ביחיד לא מהימני' לי' דלמא השתא הוא דאתרע כשמדדו שנים ולכאורה הי' אפשר לומר דהרי חזי' כמה בציר וממתינין שוב מהאי מדידה וחזי' אי שוב כציר כולי האי: ואמנם נ' דודאי כל כמה דלא ידעי' דחזקה במקוה אתרעי וודאי לא מהני ע"א אמנם כי מדדי' וחזי' דחזקה דמקוה אתרעאי שוב מהני עדות ע"א דלא נימא השתא הוא דאתרעאי וא"כ ל"ק גם אדברי תוס' דר"ל מקוה פסולו ביחיד אי חזי' דחזק' דמקוה אתרעי: והנה הרשב"א הק' וכי אביי לא יליף דבר דבר מממון והנה לד' תוס' דבעינן שתיקה בהודאה לק"מ והרשב"א לשטתו הק': והנה בגיטין צידדו תוס' אי לאביי בדבר שבערוה הוה דאוריי' או ברבנן ולכאור' הוה מ' דבסוגיין ס"ל דהוה דרבנן דעל קו' ממקדש בע"א תי' רק אקידושי כסף ולא אקידושי ביאה דמהי"ת נימא דעשה בעולתו ב"ז ואמנם אי דרבנן הוה א"ש דבביאה כיון דלא ניחא להו לא תקנו אמנם א"כ לא מקשי מידי מסוטה דהרי התם מדאוריי' קאמר וכן ממ"ש דקסבר רבא וכו' מ' דלאביי הוה הודאה ממש וא"כ הוה דאוריי' וצ"ל דבאמת נוכל לומר כמ"ש תוס' רי"ד דאביי פליג במקדש בע"א אלא דהו"ל לש"ס למימר ופליגא דאביי ואמנם אי בקידושי כסף אביי מודה אף דבביאה פליג שפיר שתיק הת"ס: אשתו זנתה בע"א ולא קאמר א"ל ע"א אשתך זנתה ולמ"ש בד' רש"י או בד' תוס' כשטת רשב"א בתשו' או למ"ש תוס' ביבמות מה"ט משנה הלשון למימר דמיירי בגוונא אחרינא: תוס' ד"ה א"ר טרפון יש ליישב קצת דטעמא דבן גרושה משום דהך דהוה מחזקי' לי' עלה דהיינו חזקת אבי' אלימתא היא אלא דמכח אמי' פסול הוא וא"כ ה"ה במקוה כ"ז שהי' לה חזקה הך חזקה אלימתא אף דהשתא חסרא משא"כ אם לא הי' לה חזקה מעולם דוודאי דמיא לבעל מום דלא הוה לי חזקה מעולם: ודע דפלוגתא דר"ט ור"ע ר"ט ס"ל אי לאו קרא דבעל מום לבן גרושה לא אצטריך קרא ור"ע ס"ל אי לא קרא דבן גרושה לבעל מום לא אצטריך קרא: ולמ"ש הרמב"ן דבס' מיירי צ"ל דקרא דבעל מום לוודאי לא אצטריך ואם אין ענין לוודאי תנהו ענין לספק: תוס' ד"ה שלח לא כ' מכאן מוכח משום די"ל דווקא לברר נאמן אבל כל שלא בירר לא כד' תוס' דמ' דנאמן אפי' כ"ז שלא בירר: ובגליון שו"ע או"ח שלי כ' דטעם המנהג שלא לקדש הלבנה עד מוצאי יוה"כ ע"ד המדרש שהקב"ה קבע יום הדין בכסא כשהלבנה מכוסה שתהא החמה ע"א וע"א אינו נאמן לכך אין אנו מזכירין הלבנה עד מוצאי יוה"כ אחר גמר הדין וע' עוד לקמן בסוף פ' האומר: סנסני' קטני' בסוגי' דע"א נאמן באי' מ"ש הש"ך דתוס' לטטמיי' הוכרחו לומר דרבא אפי' במכחישו קאמר אינו מוכרח דאכתי הו"מ תוס' לאוקמי באומר אינו יודע דבע"א דעלמא אינו נאמן והתם נאמן משום דהי' פ"א בידו: ומ"ש עוד דגם היכא דאית לי' מיגו יש לספק אי מהימן נ' דזה תליא במ"ש הר"ן והריטב"א בפ' האומר לעיל מ"ט האב אינו נאמן בקטנה נשבית במיגו דאי בעי אמר קודשתי' וגירשתי' או מסרתי' לפסול עיי"ש דמ' בהדי' להירושלמי מהני מיגו בע"א ולהריטב"א ל"מ: וע' תוס' כתובות סוגי' דעדי' שאמרו שכ' מיגו לבי תרי לא אמרי' מ' דבע"א מהני מיגו: יל"ד מ"ט הטור והמחבר סי' רפ"א לא חילקו גבי אזכרות בין אשכחי' בפ"א וא"ל מאחר דפסקו סי' קכ"ז כרבא וצ"ע: בענין מ"ש הטו"ז שם להק' הרי גם בגוילין לא פסיד כולא אגרי' יל"ד הרי הבעה"ב א"צ ליקח אותו