ליקוטי חבר בן חיים ח קפז

כבר יישבו זה במ"ש שם דע"כ טעמא דרבנן דעדות לא מהני לענין זה ובד' תוס' אלו מובני' ד' רש"א בזה שכ' דמ"ש תוס' אבל שני' נאמני' קאי לר"מ ולכאורה הרי באיני יודע גם רבנן מודו בשנים אמנם כד' רש"א מוכח בתוס' לקמן ד"ה ותנא תונא שכ' דנקט בסיפא לא אכלתי לרבותא דר"מ ואמאי לא כ' משום רבנן דבאיני יודע מודו ש"מ דס"ל כמ"ש רש"א דרבנן גם באיני יודע פליגי ומטעם שכ' שם ביבמות ועד"ז יש ליישב קו' הש"ך סי' קכ"ז ע"ד ר"ת מסוגי' דכריתות דמקשה רישא לסיפא לישני רישא באומר איני יודע וסיפא בשותק לא היא למאי דס"ד שם דמתני' רבנן א"כ ע"כ גם שתיקה דתרין היינו שותק ממש דבאינו יודע אפי' בתרין פטור לרבנן: ומ"מ הענין תמוה מאחרי שכבר החליטו תוס' דסוגיין מיירי בשותק דשייך שתיקה כהודאה א"כ מאי הקשו שני' מסוגיי' דגיטין וכן יל"ד למה בגיטין הקשו לאביי ורבא כחדא והכא לאביי הוא דמק' ולבתר דמשני לאביי שוב הקשו לרבא ונ' דה"ט משום דעיקר קושי' שהקשו בגיטין לאביי ורבא כבר תירצו בסוגיין מקמי דמקשי ואמנם קו' בתר הכי היא עד"ז דמאחר דאביי קאמר בהדי' בשמעתין דבשותק ע"א נאמן לא זולת ובשותק אפי' בידו לא בעי' כמבואר מחלב ושורך נרבע א"כ ל"ל לאביי התם לתרץ רישא כל שבידו וסיפא באינו בידו לימא רישא בשותק וסיפא באומר אינו יודע והנה לרבא ל"ק להו דרבא מה"ט פליג אדאביי משום דל' ביום פלוני ק' לי' וא"כ ע"כ מוקי לה כדמוקי לה וכן אביי אלו הא דקאמר בידו הוה פירושו ברשותו ג"כ הוה א"ש דבא ליישב ל' ביום פלוני ואמנם לזה הקדימו תוס' דל' בידו דקאמר אביי היינו בידו ממש וא"כ ע"כ אביי לא דייק ביום פלוני ושפיר הו"מ לתרצו רישא בשותק: ומה"ט הוכרחו ג"כ לתרץ דהתם אפי' במכחישו מ' לה' לאביי דאס"ד דבמכחישי לא מהימן לוקי רישא באינו מכחישו וסיפא במכחישו ואמנם נ' דלשטת תוס' דמ' להו דבידו היינו בידו ממש לק"מ דהתם וודאי נאמן במכחישו ומ' להו דגם רבא לא פליג עליה בהא אלא דלשטת הרא"ש היה קשה קצת דאיהו כתוס' ה"ל ומ"מ מפ' דבידו לאו בידו ממש א"כ דלמא במכחישו מודה אביי ונ' דמ"מ גם להרא"ש הרי בידו ממש ג"כ בכלל וא"כ היכא דבידו ממש הרי גם במכחישו מודה וא"כ מ' ממילא דאביי מוקי לה אפי' במכחישו: ואמנם מ"ש הש"ך דהתוס' הוכרחו לכך לשטתם ומכח זה הקש' ע"ד לכאורה אין לו מקום דגם לד' תוס' הוה סגי לאוקמא סוגי' דגיטין באיני יודע ומ"מ הטעם למה בין לאביי בין לרבא נאמן במכחישו שהניח הש"ך בתימא תימא על תמיהתו דהיינו שכ' תוס' בסו"ד וכשאדם עושה שליח דמהימן עלי' כבי תרי אם לא דאשכחו' ולא א"ל: באו"ד הייני דוקא להתיר והנה בריש גיטין הסבירו יותר משום דאמרינן דהוה בידו ואמנם יל"ד לאביי דס"ל דהוה בידו לא מהני א"כ למה באמת נאמן מחתיכת בשר לומר של שחיטה היכא דאין ביה"ש ניכר ונ' דודאי אי חזי' בהמה שלומ' קמן בחיי' דהוה בחזקת אי' ואח"כ הביאו אותה בהמה עצמה לפנינו מתה ואין ביה"ש ניכר למימר רו"מ אצל שחיטה מומחין כה"ג צ"ל משום דהוה בידו אבל חתיכת בשר שהובא לפנינו הרי אנן סהדי דאיכא שחוטה ואיכא נבילה א"כ כל חתיכת בשר ס' שחוטה ס' נבלה ושפיר ע"א נאמן: רש"י ד"ה וצריכא מזה דייק תוס' רי"ד דד' רש"י כר"ת דבעי' שתיקה כהודאה והנה כ' רש"י ומותרין לטהורי' וכן גבי שורך נרבע ומותר להקרבה ומאי בעי רש"י בזה מזה דעתו לדייק דדברי רש"י דוודאי להיות עדות העד עדות גמורה אכ"ע בעי' שתיקה כהודאה ממש אבל לגבי נפשי' כיון דלא אמר לעד תיכף ומיד איני מאמינך ש"מ דחושש לדבריו ממילא שויה אנפשי' ס' חד"א ואסור ולזה כ' רש"י ומותר לטהורי' כלומר לאחרים אפי' אי שתיקה לאו כהודאה לאחרים הוא דמותר וכן ומותר להקרבה אבל לגבי דהאי גברא אסור משום ס' חד"א והביא לרש"י לזה קו' הראשונים מאשת זנתה דאי שתיקה כהודאה גם רבא מודה כמ"ש תוס' בזה ליישב וכן סמיא וינאי ומקוה כולהו עניני שהוקשו הראשוני' ואמנם למ"ש א"ש הכל דלקמן מיירי דאיהו שתק וכן בסמיא וכן בינאי רבים מישראל חששו לדברי העד וכן במקוה אם באנו לחוש לדבריו פסולו ביחיד וכ"ת מ"ש ינאי ומ"ש שאר בן גרושה ינאי כהן גדול הי' ושליח ישראל ג"כ א"כ מי שחשש לד' העד לא חזי להיות משא"כ כהן הדיוט מאן דחייש לד' העד לא יתן לו להקרוב ומ"מ א"ש גם כן עד"ז הא דאמר שמואל אליבא דאביי אי מהימן לך דלאו גזלנא היא דאי גזלנא הוא אפי' לחוש לדבריו א"צ וז"נ כוונת רש"י ד"ה אשתו זנתה שכ' מהו ליאסר העד עלי' כלומר לשוויה זונה שתהא אסורה לכהן אם ימות הבעל לא מיבעיא לן כיון דלא מיירי משתיקה כהודא' אבל עלי' הוא דקמבעיא לן: והנה תוס' ביבמות תי' הקו' מסמיא ומגזלנא ובשמעתין שתקו מכל זה ולא עוד אלא שכ' דקסבר רבא דטעמא דשתיקה וכו' מ' דלאביי שתיקה כהודאה ממש