ליקוטי חבר בן חיים ח קפד

שבידו נאמן כלומר ע"כ אין הטעם כד' הרמב' מדלא מהימן כ"א כ"ז שהיא כידו ואמנם ד' הרמב' דאם כבר הוציא מידו בחזקת כשרות שוב לא מהני הך לא נחשדו ישראל והו"ל כשאר ע"א ואי מהימן לי' שפיר ואם לאו יכול לומר איני מאמינך ואמנם מ"מ באמת הך סברא קאי וקיימא ולזה קאמר רב אמי שורת הדין אינו נאמן ואמנם ראוי להחמיר כ"ז שטת אביי ואמנם ד' הרמב' דרבא לא פליג עלי' בהא כ"א רבא מוקי לה בפועל העושה בשכירות וע"י עדותו מפסיד שכירותו ולזה אף שכבר יצא מת"י ג"כ מהימן כדר' אבהו לקמן אמנם דווקא דלא אשכחי' אבל אשכחי' ולא אמר לי' לא מהני האי מתוך דלא כפסק המחבר דבמתוך לא מהני אשכחי' וס"ל להרמב' דמסרו מיד ליד לא מקרי אשכחי' ולזה לא שאל ר' אבהו אי אשכחי' א"נ ס"ל לר' אבהו כאביי מהן הן דברי' בה' משכב והתם בעושה בשכר מיירי ובזה הרגיש הראב"ד ולזה השיג עליו וכ' דאי בשכר בכ"ג מהימן אפי' אשכחי' והנה א"כ שפיר אביי ורבא לדינא לא פליגו אלא אביי ס"ל דזבחי' דבריי' היינו סתם זבחי' דהיינו שלמי' דאין לכהן בהם כ"א חזה ושוק והו"ל עושה בחנם ולזה מוקי טהרות ג"כ בעושה בחנם ובהכי מיירי הרמב' בה' פהמ"ק ונקט טהרות בתר זבחי' כלומר דומי' דזבחי' ואמנם רבא מ' לי' סתם פועל העושה בטהרות בשכר מיירי וע"כ זבחי' לאו דווקא כ"א ק"ק שהכהן ניטל העור ולפעמי' כל הקרבן ובהכי מיירי הרמב' ה' משכב דנקט זבחי' בתר טהרות דסתם טהרות עושה בשכר: ומיושבי' ד' הרמב' ופירושו במה שאמר רב אמי שורת הדין וכו' אמנם רש"י כ' הדין נותן כוונתו לטעמי' דס"ל ע"א אינו נאמן אלא פיעל הוא דנאמן והאי לאי פועל הוא כיון שיצא מידו וא"כ הדין נותן דלא עדיף מע"א דעלמא דאינו נאמן: אר"י משום ר"י נ' דר' יוחנן לטעמי' הוא דיש להוכיח מכו"ג דאלו לחזקי' דס"ל ד"ת א' שוגג וא' מזיד חייב א"כ מה"ת חייב לשלם וממילא נאמן דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד כל הקרבן: וכ' רש"י כ"ג דפר ושעיר ויש לי לדקדק הרי פר מכסף כ"ג בא וא"כ פשיטא דמהימן ונ' דלכאורה גם משעיר אין ראי' למה שדחה הרמב"ן ריש גיטין ד' תוס' שכ' דע"א נאמן להתיר מוספרה לה ילפי' והק' הרמב"ן נדה שאני מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה וק' א"כ הכי כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בכו"ג ואי אמר פיגול ע"כ הוא בעצמו מקריב הקרבן השני ואי לא הוה פיגול א"כ מקריב חולין בעזרה וא"כ נימא מתוך שנאמן על עצמו נאמן על הציבור וצ"ל מי לא עסקי' שאירע בו פסול בין ראשון לשני ונמצא שמקריב הכהן שהתקינו תחתיו ושפיר ילפי' וא"כ גם מפר איכא הוכחה והנה ידוע ד' רש"י כהרמב"ן שכ"כ ביבמות דממעשים בכל יום פריך דמ' לי' מוספרה לה ליכא הוכחה ושפיר כ' דמפר ושעיר ילפי' כלומר דעיקר ילפותא מכהן אחר שמתקיני' תחתיו: והנה כ' רש"י דכ' המקריב אותו וכו' נ' שבא ליישב קו' תוס' בסו"ד מנ"ל דמהימן ואמנם היאיך רמוז יוה"כ בפסוק זה ונ' כוונת רש"י דהנה באמת לא כ' כ"א לא יחשב דמ' פיגול הוא במחשבה וא"כ כל כהן ע"כ מפי עצמו נאמן אלא די"ל האי מחשבה היינו דיבור אמנם כיון דביוה"כ גם דיבור לא מהני א"כ שוב מחשבה מ' כפשיטה דאי ס"ד אין יוה"כ בכלל א"כ הו"ל למכתב דיבור בהדי' וממילא נדע דאין יוה"כ בכלל ואמנם מדלא כ' קרא כ"א לא יחשב ש"מ דגם יוה"כ בכלל: ודע דתוס' המתינו להק' עד סו"ד דלבתר דמסקי דפיגול באמת לא הוה א"כ ליתא לתי' רש"י דקרא לא מיירי ע"כ בהא ומ"מ תי' שפיר בשלמא אי כל עבודת יוה"כ הי' לפנים א"כ ל"ש בהו פיגול אמנם הרי שחיטה קבלה הולכה היו בחוץ ושייך בהו פיגול והיאיך נימא דבעבודת פנים אפי' פסול אינו: והנה המתין רש"י לפ' מאיזו פיגול מיירי עד לבתר הכי והיינו דמתחלה נוכל לומר דקאי אשחיטה קבלה והולכה והפיגול היינו לזרוק הדם למחר ואמנם כדמסיק דבעבודת פנים שהיא גמר עבודה קאי הוצרך רש"י לפ' מהו הפיגול ופי' דהיינו להקטיר אימורין למחר: והנה לא קאמר הש"ס כ"א קשיא והיינו משום דלא מסתבר מאחר דקפיד קרא וקאמר כל אדם לא יהי' באוהל מועד נימא דת"מ בפשפש ולול חזי': ס"ת ביד מי וכו' הנה מכאן הק' הרשב"א אב"ח שכ' דר' אמי ע"כ כרבא ס"ל והרי ר' אמי בפי' קאמר לעיל כאביי והנה כ' הרא"ש ליישב דהני תרתי עובדא מקמי דהדר בי' ר' אמי ולבתר דשמע מר"א בשם ר"י הדר בי' וק' התינח אם הי' הראש מפ' לעיל כרש"י ואמנם הרי הראש כ' לעיל דגם לאביי סגי ברשותו וא"כ ע"כ צ"ל דר' אמי מקמי דהדר בי' הוה ס"ל דבעי' בידו ממש ומנ"ל השתא דלבתר הכי כרבא ס"ל אם לא נאמר דהני ב' תי' בראש חדא לד' רש"י וחדא לדעתו ודוחק ואמנם דווקא בשטת הרא"ש הדבר ק' ליישב אמנם עיקר הקו' שפיר יש ליישב דרב אמי לא הוה מ' לי' דפועל עדיף משאר ע"א כ"א אם בידו לפגל ואמנם