ליקוטי חבר בן חיים ח קפא

דנפשי' הכא ע"כ כי הכא תנא לה משמי' דרבי' דאי משמי' דנפשי' האיך לא ידע מאי קאמר אי בהכחשה אי בהודאה אלא ש"מ הא דתני' כלומר דתני לה מאחריני: אין ולא ע' רש"י ר"ל לאו דתחלה קאמר אין ובתר הכי לאו דא"כ לא הוה רפיא בידי' כ"א מיהדר קהדר בי' כ"א פעמי' אמר הכי ופעמי' אמר הכי: מאי לאו בע"א הק' הלח"מ לד' תה"ד דמחלק בין אם היו הקידושין בע"א או שאמר ע"א שנתקדשה בפני ב' לישני לי' דכה"ג מיירי וע"ש מ"ש דתי' הש"ס עדיף דאשמועי' דכה"ג אפי' ע"א ל"צ ואמנם לדעתי אדרבא כה"ג אפשר לרבא אפי' אמכחיש אסורה וכ"מ ד' תה"ד שם וא"כ ל"מ משני הכי דא"כ למה היא מותרת: בפני פלוני ופלוני יל"ד לימא סתמא בפני שנים ונ' דלכאורה מ"ט לא עלה ע"ד רבא לתרץ הכי ונ' דרבא מ' לי' דאם אומר נתקדשה בפני ב' והלכו למ"ה קרובי' צריכין לחוש דלמא היום או למחר יביא שנים מן השוק ויעידו שכן הי' ומה להם בהכחשתה ומשו"ה משני לי' דמיירי שאומר בפני פלוני ופלוני וכיון שהוא אומרת דלהד"מ ממילא אין קרובי' צריכין לחוש לדברי': ולנה בפונדקי כ' רש"י לאחר זמן ר"ל משום דבגט ישן פליגי התם ג"כ בי"ש ובי"ה והיינו שנתיחד עמה קודם נתנה ואמנם הך מתני' מיירי לאחר גירושין: ולטעמיך הנה מלשון איתיבי' מ' דקאי ארבא לעיל י"ל דולטעמיך ר"ל לדבריך דלקמן פליגי אביי ורבא באשתו זנתה בע"א וכ' תוס' ביבמות דטעמא דאביי דברגלי' לדבר סגי בע"א ורבא לא ס"ל הכי וא"כ לטעמי' דאביי ל"ק מ"ש ארוסה מ"ש נשואה דבארוסה ליכא רגלים לדבר לא סגי בע"א משא"כ בנשואה דלבו גס בה והיינו וליטעמיך דקאמר הש"ס לדבריך דלא מחלקת בין איכא רגלי' לדבר לליכא מ"ש ארוסה: דאיכא סהדי להאי כ' רש"י שנתקדשה לו כוונתו לכאורה לד' הראב"ד דלאו דמיירי שמעידי' שהיא אשת א' מהם דא"כ הו"ל כמאן דליתא ונ' כוונתו דסוגיין לכ"ע אזלא אפי' לר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרא ל"ל כלומר דא"צ לדחוק דסוגיין דווקא כר"ה וז"נ כוונה רש"י ג"כ דאנתקדשה הוא דאיכא סהדי ומ"מ אינם מכחישין זא"ז וע' בזה ברשב"א והנה זה ק' ג"כ אד' תו"י שהביא רש"א שכ' דע"כ לא מיירי דאית לה ג"כ סהדי וק' דהרי ל"צ סהדי כ"א אחבילה ולא אכולא מלתא ומכ"ש דע"כ המה ג"כ אין להם עדים אכילא מלתא דא"כ היו צריכין לשחרר זא"ז דגרע משני' אומרי' נתקדשה דאית לה חזקת פנוי' משא"כ כה"ג כיון דאין אנו מכירין בהם אין להם חזקת בן חורין וצ"ע: רש"י ד"ה גובה כתובתה וכו' הנה לפי פשוטו כוונת רש"י כמ"ש הרשב"א לאפוקי מהרמב"ן דס"ל חולקין והיינו משום דק' לי' מ"ש מן החבילה דקאמר אלא ש"מ דצריכה לגבות קודם חלוקה דווקא ולזה כ' רש"י דאינו כן כ"א אדרבא חוץ ממנה אי וא' גובה כ"א החבילה מנחת עד שיבא אלי' ורק היא גובה כתובתה ממנה וזה תו"ד הרשב"א ע"ש: מאי לאו בע"א יל"ד לישני לי' שוב דמיירי ע"א אומר שנתקדשה בפני ב' והלכו למדה"י ומזה הי' נ' דהנה כל האמוראי' לעיל סיימו בדברי' ואפי' שניהם מודים לבר מרבה בר"ה דלא מסיים בה הכי ומ' דס"ל דבהכחשה אתמר והנ"מ דאי אפי' בשני' מודי' א"כ עיקר טעמא דבעי' קיום הדבר בשני' וא"כ אי ע"א אומר שנתקדשה בפני שנים מהניא עדותו משא"כ אם במודי' מהימן וא"כ בהכחשה ה"ט דע"א בהכחשה ולא כלום היא ואפי' אי מעיד שנתקדשה בפני שנים לא מהימן בהכחשה: והנה קו' הרשב"א על הירושלמי למה השני ניטל חלק מן החבילה הרי הודה שהי' עבד ומה שקנה קנה רבו י"ל דהירושלמי אזיל למ"ד בשטר ע"י אחרי' נמצא שני' משחררין זל"ז בב"א ואין כאן מודה יותר מחבירו: רש"י ד"ה ותסברא נ' כוונתו דלאו דכוונת הש"ס ע"א בהכחשה ר"ל שהבע"ד מכחיש לי' דא"כ למה לא מק' הש"ס לעיל עלי' דר"י דרפיא בידי' ותסברא בהכחשה אתמר ע"א בהכחשה צריכה למימר או"ו דלגבו הכחשת בע"ד ל"ק דהנה אנן מממון ילפי' ובממון אף דמכחיש לי' בע"ד מיחייב שביעה והכא דשבועה לא שייכא ממילא אסורא מספק ואמנם לזה כ' רש"י דהכא מידי אחרינא איכא דאיכא סהדא דמכחיש לי' והוסיף רש"י דנהי דנוכל לומר דבממון עד המסייע לא פטר משבועה ה"ט משום דע"י השבועה איכא לברורי האמת אבל הכא דל"ש שבועה ליכא למימר דנואסר מכח האי סהדא מספק כיון דאיכא סהדא דשרי לה מכח דמכחיש לי' ונ' ד' המק' דהכא לא הוה הכחשה גמורה כיון דלא מסהיד כ"א שנתקדשה ותו לא וכד' הראב"ד ואפשר גם הראב"ד להכי כיון דע"כ המק' הכי מוקי לה דאל"כ אטו לא ידע דע"א בהכחשה לא מהני אי מה להלן הודאת בע"ד מזה מוכח דר"כ ור"פ במודי' פליגו ומהכא כ' הרשב"ץ דבהכחשה גם הסמ"ג מודה דכיון דגם ר"כ לא קאמר כ"א במודי':