ליקוטי חבר בן חיים ח קפ

והנה יל"ד ל' גדולה וקטנה למה לא נקט אם ובת ונ' דהא דקאמר הש"ס ס"ד מדרבנן הימנוה לאם ר"ל כיון דמצינו דרבנן נתנו רשות לאם לקדש בתה ביתומה א"כ כי היכי דתורה נתנה רשות לאב וממילא הוא נאמן לומר קדשתי את בתי ה"נ האם עם היכולת נתנו לה רבנן נאמנות קמ"ל וא"כ עיקר רבותא דמתני' בקטנה דווקא דאפי' נערה אינה ברשות האם כלל וא"כ הוצרך למנקט קטנה גבי בת ונקט ג"כ גדולה אגב קטנה לגבי אם: ועדין יל"ד לאיזו ענין נקט תנא קדשתיך והיא אומרת וכו' הא ענין קדשתיך מרישא ידעי' ולא הו"ל למנקט כ"א קדשתי את בתי והוא אומר לא קדשתי' הקטנה מותרת וכו' ונ' דלרבותא נקט הכי אף דכה"ג יש רגלי' לדבר דליהמנה לאם משום דהא מודה דאותה קידש ואחרי דטב למיתב טן דו ומ"מ היא אומרת לא כי אלא בתי תהא מהימני' קמ"ל דלא: קדשתי את בתי כ' ה"ה דאף דתנא לא נקט לה כ"א איידי מ"מ נקט צה הרמב' לאשמועי' גוונא דבתרוויי' איכא לאיסורא נ' כוונתו ג"כ ע"ד שכ' למעלה דס"ד כיון דתרוויי' שוי' נפשיי' חד"א לימא בכל חד מתוך שנאסר בקרובות זאת גם בקרובות זאת אסור קמ"ל דלא אמרי' מתוך כלל וכלל ומ"מ הש"ס לא חשיב לי' לרבותא: מ"ש ה"ה דמ"ש הרמב' דגבי מבקשין אין לו הפסד ר"ל הפסד כתובה כוונתו דהרמב' אשמועי' אגב אורחא דבמבקשין פטור מליתן כתיבה: בענין מה שהק' הש"ת בסוף ענין שויא חד"א ע"ד הרמב' והשו"ע דאף דפסק' כר"ח דלקטלא לא מהימניני' נא לאב ולא לבת א"כ לא מהני שויא חד"א לעונשין ולמה פסק הרמב' במי שבא ואמר כהן אני ונשא גרושה או נטמא למתים לוקה ומ' משום שויא חד"א המעיין ברש"י לעיל בסוגיין יראה דטעמא דלעונשין לא מהימנינן להו דנהי דלחד"א מצי משוו מ"מ דבר שבערוה לא הוה פחות משנים וא"כ תינח בקידושין דהו"ל דבר שבערוה אי לא ידעי' דקידש איש אותה משא"כ בהאי כהן ל"מ בטומאת מת וודאי ל"ש דבר שבערוה אפי' בנשא גרושה לא מקרי דבר שבערוה כיון דהקידושין נעשו לפנינו אלא משום כהונה אני דנין וכזה וודאי אמרי' דשויא ח""א: בענין מחדש מע"א פ' האומר. רש"י שני' מודי' לד' העד כוונתו דלכאורה יל"פ דהאי מלתא באפי נפשי' והכוונה דאי בעי' לי' אי בהודאת שני' לא ילפי' כלל דבר דבר מממון והא דנקטא הש"ס בתר הך דע"א היינו משום דר"נ א"ש אשמועי' דאפי' ע"א ושני' מודי' לא מהני לזה כ' רש"י דלא כן כ"א האי בעי' לא הוה כ"א בע"א ושני' מודי' לא זולת ונפקא לי' לרש"י זאת מקו' רבא על ר"נ לקמי' דאף דדייק רבא דע"א מהני במודה מ"מ פשיטא לי' דבליכא עדי' לא מהני מודה וכמ"ש רש"י לקמי' וטעמא מאי מבואר מד' רש"י לקמי' דהאי פשיטא לי' דהך גזי"ש דבר דבר מממון אף דקרא דממון בהכחשה מיירי בערוה ילפי' אפי' בהודאה והטעם נ' דלהכחשה לא צריכה גזי"ש דהרי גם בע"א בהודאה אצטריך גזי"ש דמהימן כמבואר בסוגי' ר"פ האשה רבה א"כ ל"ל גזי"ש דהכחשה בעי' ב' עדי' אלא ש"מ דעיקר גזי"ש בהודאה אצטריך ואמנם הך גזי"ש י"ל על ב' אופני' י"ל דלא ילפי' כ"א דבעי' עדות כי היכי דבעי' עדות בממון אבל לא שצריך להיות האי עדות כהאי עדות דהיינו שני' דווקא כ"א לאפוקי הודאה לחוד דלא מהני אמנם ע"א עם הודאה הוה עדות כי היכי דבממון ע"א מחייב שבועה והכא דל"ש שבועה בעי' הודאה ואמנם י"ל דלכולא מלתא ילפי' מכדי האי דבר שבממון בשני עדי' כתיב ה"נ בערוה בעי' שנים דווקא ואפי' ע"א עם הודאה ל"מ והינו דמס' לי' לר"י זה תו"ד רש"י לקמן ד"ה אי בדליכא עדי' ועד"ז י"ל הרשב"ץ שהביא ב"י אה"ע מ"ב דאפי' אי חוששי' מ"מ לשנים לא חיישי' דק' מנ"ל הא אמנם לד' רש"י שכ' א"ש דנשים כיון דבממון אפי' לשבועה אין אשה יכולה להביא א"כ הו"ל כהודאת עצמו לחוד בלא עדים דוודאי לא מהני וכמ"ש רש"י ועוררני לזה הרבני מו"ה וואלף נ' ואמנם לולי ד' רש"י אלו י"ל דספיקא דר"י דלמא ע"כ לא כ' תורה דבעי' שנים עדי כ"א בגיטין דלהתירה הוא משא"כ קידושין דלאוסרה דלמא בחד סגי וכמ"ש תוס' פ' האשה רבה ד"ה מידי דהוה אטבל לפ' להיפך וכאן מס' לי' לפ' עד"ז משום דעיקר גזי"ש בגט הוא דכ' וי"ל דמקום ספיקו הא דאקילו רבנן בעיגונא בע"א בשלמא אי משכחינן שום דבר ערוה דסגי מדאוריי' בחד אף רבנן הקילו בעיגונא משא"כ אי מדאוריי' בכ"מ בדבר שבערוה בעי' ב' האיך הקילו בעיגונא בדבר שלא נמצא כמותו בדאוריי' ומשו"ה מ' לי' לר"י דע"כ משכחת גם מדאוריי' ע"א בערוה והיינו המקדש בע"א היכא דשניהם מודים ואמנם י"ל דבעיגונא ה"ט דאפקעינהו רבנן לקידושין מני' וע' בנ"י פ' האשה רבה שם ובמ"ש בסוגי' דע"א ליישב דעת זו והינו ספיקא דר"י: רש"י ד"ה מהו הא דתני' ר"ל אף דאמר ר"י דמ' משמי'