ליקוטי חבר בן חיים ח קעט

אחת ליכא ספיקא כלל שפיר כ' הבי"ש ואמנם הרי הרמב' בה' נדרי' וש"פ לא קים להו כאביי וכן מ' ד' המחבר בה' נדרי' וא"כ גם בכת א' הוה ס' ואין חילוק בין כת א' לב' כתית או"ו עיקר החילוק כמ"ש והיינו דכ' רש"י דאי איהו מנפשי' אמר בתך מקודשת לי ואיהו שויא לאבוה שליח וודאי הבוגרת בכלל אמנם סוגי מיירי שהאב אמר לו בתי מקודשת לך ואדעתא דאבוה יהיב זוזי וכה"ג וודאי אלים סברא דלא שביק ואין הבוגרת בכלל: רש"י ד"ה אין הבוגרת נ' כוונתו דהנה למסקנת הסוגי' אי הוה בוגרת בכלל שתי' מותרת דהו"ל קידושי שאין מסורין לביאה ועכשו שאין הבוגרת בכלל הקטנה אסורה אבל לענין בוגרת אין נ"מ ואמנם כ"מ לרבא אבל לדידן דקיי"ל כאביי דקי' שאין מסורין לביאה הוו קידושין א"כ אדרבה הנ"מ רק לענין בוגרת דאי הבוגרת בכלל גם בוגרת אסורה עד שתקבל ממנו גט ואמנם עכשו שאין הבוגרת בכלל מותרת וא"צ גט: עד פני הפסח ג' הרשב"א בנדרי' עד לפני הפסח ופי' דר"ל פרוס הפסח ובפסח עצמו כ"ע ל"פ דשרי ע"ש וצ"ל דהא דאמרי' לקמן עד דמפני פסחא להרשב"א הוא מן לפנות ערב כלומר שהפסח מוכין לבא ואמנם אי' ק' הא ק' אהא דתניא כל שזמנו קבוע וכו' ולד' הרשב"א בשלמא בחג שייך פרוס דהיינו לפני אבל בקציר ובציר מאי פרוס שייך וצ"ע ומה שפי' רש"י דבאין זמנו קבוע כ"ע ס"ל דלא מחית דבשלמא א"ה שפיר מאן דמודה משום דהו"ל ספק שאינו מתברר בנקל אבל אי אמרת דמאן דס"ל לא מחית הכא מחית מ"ט: אמצעית בשמה קרי לה ע' רש"י יש ללמוד מד' הריטב"א דא"א לפרושי דשמה חרי לה דהיינו אמצעית קרי לה דבשלמא גדולת חדא הויא וכן קטנה אבל אמצעי' יכולין להיות הרבה וע"כ בשמה ר"ל פלונית כמ"ש רש"י: והנה הרמב' פ"ט מאישות לא הביא כ"א שויתי' שליח ולא הביא נתנה לו כסף קידושין נ' דסברתו דאי לא דנתנה לי לא חציף אינש לשויי' אבוה שליח כדאמרי לעיל מי לא עסקי' דאמרי' בגמ' כלומר דע"כ ההי עסקי': בענין שויא חתיכה דאיסורא פ' האומר. רש"י ד"ה קדשתיך דשויא חד"א בהודאתו יל"ד שפת יתר שכ' רש"י וגם למה לא כ' בדבורו כמ"ש בגמ' ברש"י לקמן ונ' דרש"י בא לעורר אותנו בזה על ענין גדול דלכאורה יל"ד במתני' דוגמא ל"ל לימא לן כלל שויא חד"א או"ו בדוגמא עצמה רבותא גדולה קמ"ל דהנה שויא חד"א דמתני' לא דמי לשויא חד"א דכולה הש"ס דבשאר דוכתא האוסר אסר עצמו בהדי' במה שנאסר משא"כ בגוונא דמתני' אטו הוא אמר דלאסר בקרובותי' הוא לא אמר כ"א דהיא מקודשת לו ומהני דבורו ליאסר אפי' במה שלא אמר כלל וטעמא מאי והנ' בזה דמזה מוכח דע"כ ענין שויא חד"א מטעם הודאת בע"ד לא מטעם נדר כמו שצידד בשעה"מ ובש"ת ח"א דבשלמא אי מטעם הודאה א"כ כיון דהודה שהיא אשתו ממילא אסור בקרובותי' משא"כ אי מטעם נדר מאי ל' נדר שייך במה שלא הוציא כלל בשפתי' ועוד אי לא ידע כלל דאי' לה קרובות מא"ל או"ו הטעם משום הודאה וז"ש רש"י דשוינהו לקרובות חד"א בהודאתו ר"ל דמהא שמעי' דהטעם משום הודאה ומסתייע זה למה שהעלה בש"ת דשטת רש"י ביבמות כך הוא ועד"ז כיון רש"י גם בגמ' ד"ה וצריכא שכ' וצריכא לאשמועי' דמי שאסר עצמו בדיבורו נאסר ומי שלא אסר עצמו אינו נאסר ר"ל דרישא לגופא אצטריך דאדם אוסר עצמו בדיבורו ר"ל דדיבור בענין זה כמעשה כמו שאם קידש בפנינו נאסר בקרובות ה"נ ע"י דיבורו כן ואמנם מ"ש עוד ומי שלא אסר עצמו אינו נאסר נ' דרמז לן רש"י ליישב בזה דקדוק עצים במתני' דלכאורה הא דהיא מותרת בקרוביו פשיטא מהי"ת יהא הוא נאמן לאוסרה הרי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא שהטו"ז ביו"ד קכ"ז הק' למאי דקיי"ל פ' הניזקין דהיכא דנאמן הסופר להפסיד שכרו נאמן ג"כ להפסיד ס"ת מלבד היכא דטעה כגון גבי אזכרה ואמאי באמת לא נימא כאן ג"כ מתוך שנאמן לאסור קרובותי' ע"ע יהא נאמן לאסור קרובותיו עלי' פי' אותה על קרובותיו דאיהו דידעה דמשקר לא צריכא לחוש ואמנם קרובותיו יהיו אסורין לישאנה ותי' ע"ש ובסוגי' דע"א לש"ש כ' ג"כ ליישב ומ"מ היינו דקמ"ל תנא אף דהוא אסור היא מותרת וז"ש רש"י ומי שלא אסר עצמו אינו נאסר ואמנם מזה איכא שוב ראי' דטעמא משום הודאה דאז שייך קו' הטו"ז משא"כ אי מטעם נדר הויא שויא חד"א ל"ק קו' הטו"ז כלל דמהי"ת יהא אסור מי שלא אסר עצמו ואין כאן רבותא ומדקמ"ל תנא הכי ש"מ דמטעם הודאה אתי' עלה וכד' רש"י: רש"י במתני' וא"צ גט ר"ל אף דהא לא תנן מ"מ תנא תרתי מגו חדא וכ' רש"י דע"כ צ"ל כן דאס"ד דבעיא גט היאיך שייך לומר מותרת בקרובי' הרי ממילא אסורה דהו"ל גרושת אחיו: