ליקוטי חבר בן חיים ח קעו

דיבורה וודאי אמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים א"כ ה"ט דלגבי דידה שוב אמרי' חזקה אין אדם ובמ"ש נתבאר טעם המחבר דאף שכ' בב"י דלדידן דקיי"ל כרב אסי בעי' בפני האב דווקא בכל זאת בשו"ע כ' טתם עד שבא הרמ"א והגיה בפני האב ונ' ד' המחבר דלכאורה ליתן גט דהשעם משום חזקה אין אדם חוטא לא בעי' בפני האב דכ' דרב אסי לית לי' הך סברא גבי קדשתי את בתי ואמנם אנן לא קיי"ל בהא כרב אסי כ"א דאנן סוקלין ע"י וא"כ שפיר נ"מ אפי' שלא בפני האב לענין ליתן גט: והנה כ' הר"ן דטעמא דרב אסי דהרי אנו מעמידין אותה בחזקת א"א ואמנם ק' תינח נאמן לכנוס אמנם הרי גם לרב אסי נאמן ליתן גט ולמה יהא נאמן להוציאה מחזקה וצ"ל כיון דאתה מאמינו לכנוס אף אתה מאמינו ליתן גט דהואיל בידו לכונסה ולגרשה אף בידו לגרשה מיד כמו דאמרי' גבי בעל שאמר גרשתי נאמן הואיל בידו לגרשה: ודע דבד' הר"ן אלו מובני' ד' הירושלמי שכ' עלה דרב אסי ובירושלמי הוא בשם רב דאין למידין ממנה למקום אחר כגון מכרתי שדה ואינו יודע למי וק' באמת הלא גם שם שייך הך דלא חציף דהרי מוכר יוכל להכחישו ויהא נאמן ואמנם בד' הר"ן שפיר מובן דהכא דווקא מהני הך חזקה משום דלא הוה כ"א להחזיקה בא"א ולא להוציאה מחזקתה משא"כ גבי שדה דאתה בא להוציא השדה מחזקתה בחזקה זו שפיר אין למידין ממנה: והנה כ' ה"ה דטעם הרמב' שכ' האב נאמן לומר נזכרתי אפי' לאחר שבגרה בתו כל שאין בידו שוב לקדשה משום דלא גרע מאחר וק' באחר שייך חזקה לא חציף וכו' משא"כ באב עצמו והשיב א' מן התלמידי' דגם באב שייכא חזקה זו דהרי האי גברא יוכל ג"כ להכחישו ובזה מובני' לי ד' הלח"מ שכ' דלטעם זה נאמן האב אפי' במקום עדים אם אינם יודעי' למי נתקדשה וה"ל לכאורה לכתוב דבפני העדי' דווקא נאמן דשייך לא חליף ואמנם למ"ש סגי בפני החתן לחוד: והנה הבי"ש הקשה לרב אסי אכתי בשני' דא' מהם וודאי חציף ולא ידענו איזו לא נאמין לשני' ותי' בדוחק והנה לרב אין להק' כן כמ"ש הרשב"א דהא' סובר דאינו חוטא כי חבירו הוא המקדש ואם יגרשנה מותרת לו ואם ישאנה הרי מותר לישאנה אמנם לרב אסי שפיר ק' ונ' דדוקא בראשון שבא אנו מאמינין לו כי האמת אתו מטעם לא חציף משא"כ השני שבא אנו אומרי' מאחר שראה כי בא הראשון והאב לא הכירו א"כ הוא טוען כי הוא קידשה וממ"נ אם הראשון ישאנה ושפיר ישאנה ואם הראשון יגרשנה א"כ ממילא מותרת לשני שהרי מותרת לכ"ע: רש"י ותוס' ד"ה אירתותי מרתת מזה הק' הבי"ש אד' הפוסקי' שכ' דאם השני נישאה צריך קידושין אחרי' ואמאי הרי אמרי' דהאי דמגרשה הוא המשקר ולכאורה לק"מ דרש"י ותוס' כ"כ אליבא דרב דס"ל אינו נאמן לכנוס אבל לדידן דקיי"ל כרב אסי לית לן כלל הך סברא: רש"י ד"ה קדשתי את בתי קטנה והוא אינו יודע למי לכאורה ק' מאי בעי רש"י בזה ולמה לא בעי פי' כן במתני' ונ' דלכאורה הי' אפשר לומר דלאו דמיירי מתני' בגוונא דהאב בעצמו קיבל הקידושין ואינו יודע למי כ"א מיירי בנערה שיוכל האב לעשותה שליח לקבל קידושי' והנה כה"ג שפיר האב אינו יודע למי נתקדשה והיא אינה נאמנת אמנם תינח לרב דהטעם משום חזקה א"כ אף דהאב אינו מכירו נאמן משא"כ לרב אסי דהטעם משום דלא חציף ואם האב אינו מכירו מאי חוצפא א כא ואיהי שמכירו הרי תחפה עליו א"כ מיירי דווקא שהאב קיבל בעצמו הקידושין ובכל זאת אינו יודע למי קדשה ומעתה במתני' דאיכא לפרושי כדרב לא פי' רש"י מאומה דלרב מיירי בנערה שנתן לה אבי' רשות ולרב אסי דווקא בקטנה ע"י עצמו משא"כ עכשו הברייתא דקאי רק לרב אסי שפיר פי' רש"י דע"כ מיירי בקטנה ע"י עצמו ומ"ש עוד רש"י במרתת נ' כוונתו דמסיפא דברייתא דקתני דבדידה לא מרתת ידעי' דבאב הטעם משום דלא חציף וסוף ד' רש"י נ' דבא ליישב דלא הי' די בדידה אם יתירו לו לכנוס ואם יבא המקדש יוציא לזה כ' רש"י דהיא תכחישנו ואמנם א"כ ד' רש"י דנאמנת אם טוענת נזכרתי דלא כהריטב"א: רב אמר סוקלין וכו' נ' לפ' במ"פ לכאורה רב ורב אסי תרוויי' ס"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים אמנם תוכח לענין לשויא א"א לסקול ע"י ולזה לא מהני עדותו דא' כלל גבי תרי אלא לענין לשויא חתיכא דאיסופא לחוד הוא דמהימן ואמנם לבתר דהימני' רחמנא לשויא חתיכא דאיסורא א"כ הוחזקה א"א על ידו ממילא סוקלין משום סוקלין על החזקות ע' תוס' רי"ד ואמנם לכאורה הא תליא בפלוגתת הירושלמי עם גמ' דידן דד' גמ' דידן במס' חולין פ"ק דהא דמכה אביו חייב היינו מטעם רוב וד' הירושלמי וכ"כ הרמב' דמטעם סוקלין על החזקות הוא נמצא לד' הירושלמי א"כ הא דאחזקי' לי' דאבוה היינו גופא מטעם חזקה ולמקטל בחזקה זו תרי זמני הא לא אמרי' וזה טעמא