ליקוטי חבר בן חיים ח קסז

השתא דלאחר שחיטה אית לן קרא שפיר יליף ר"ל מהיקישא לאי' מחיים: ונ' ד' תוס' בכריתות דסוגיין דהכא דיליף בעגלה ערופה מכפרה כ' בה אין לחלק בין מחיים לאחר מיתה ומ"מ צ"ע דאטו ר"ל קאמר האי ילפותא דכפרה כ' בה ומנ"ל לר"י להק': והנה לפי מ"ש רשב"א דהיקישא אצטריך לאי' הנאה ליתא לתי' זה של תוס' שם וז"נ סמיכות דברי' שם דלאחר שכ' זה כ' להק' אי"ה מנ"ל ותי' מה שתי' כלומר דלא תימא כהרשב"א דלהכי אצטריך היקישא ולעולם מחיים לית לן: רש"י ד"ה רובע כוונתו דהש"ס ר"ל דאף קודם שחיטה משיגמר דינו אסור ואמנם בלא עדים אין גומרין דין ולהכי נקט בעדי': ע' בריטב"א דמ' לכאורה מדבריו דאף קודם שיגמר דינו אסור והיא תמוה דהרי לאחר שיגמר אצטריך קרא וקודם מנ"ל ונ' כוונתו דלגבוה אסור אפי' עפ"י עצמו או עפ"י ע"א ור"ל משום דמיירי במוקצה ונעבד נקט בתרא רובע ונרבע דאסור ג"כ לגבוה אפי' קודם גמר דין ולהדיוט מיהת אחר גמר דין: רש"י ד"ה לא אמרה תורה וע' בריטב"א מ"ש ליישב ונ' דלרש"י דס"ל דלר"י משולחת מעולם לא נאסרה א"כ א"צ קרא כלל להתירה והוצרך רש"י לומר דקרא אסמכתא ואמנם ד' הריטב"א כד' תוס' וא"כ בשעת שחיטה גם משולחת נאסרה ושפיר כ' הריטב"א דמ"מ קרא אצטריך: והנה יל"ד לד' הריטב"א ממ"ש בחולין פ' כל הבשר גבי שילוח הקן ליתסר לא אמרה תורה שלח לתקלה והנה התם לית לן קרא ומסברא בעלמא מתירין לאו דלא תאכל כל תועבה וצ"ע: והנה צריך להוסיף דלכאורה דלמא משום דע"כ בעי' שילוח ואמנם כ"כ המ"ל בזה דשילוח ע"כ לא מעכב כי היכי דלא מעכב בשעיר המשתלח והזי' הוא עיקר: ובמקום אחר העירותי דאף דבאמת מיד דשלחה ונתערבה בציפורי העולם שריא דכל דפריש מרובא פריש מ"מ לא מסתבר שתצוה תורה לכתחלה על כך ויש לפקפק מזה ע"ד תוס' בסוגי' דמכריזין ד"ה בנמצא ביד גוי בסוה"ד שכ' דכיון דנמצא ביד גוי שרי ע"כ הא דאמרי' בגד שאבד בו כלאי' לא ימכרנו לגוי מדרבנן ילפי מה דמ' מסוגיין י"ל דמ"מ הוה דאוריי': ואורי ד' תוס' דהכא מצוה הוא דהוה ואי יש בזה נדנוד איסור לא עשאה תורה מצוה מזה: בענין חולין בעזרה ואי"ה דרבנן פ' האיש מקדש רש"י ד"ה מה שלו בשלך וכו' ויל"ד א"כ לימא שאני התם דמחיים אסורה בהנאה ונ' ד' רש"י דוודאי אי' הנאה לר"מ ממשליכין אותו ילפי' וכ"ה בגמ' פסחי' פ' כ"ש אמנם אי' הנאה לא מצי' למילף מקמי דידעי' אי' אכילה ואי' אכילה הוא דבעי למילף וה"ק מה התם שחיטה שלא במקומה אינה יכולה להתיר האי' שהי' בה מחיים אף ה"נ השחיטה שלא במקומה אינו יכול להתיר ממנה האי' שהי' מחיים וז"כ הר"מ בתוס' שנתקשה רש"א בדברי' וה"ק דכיון דחזי' מיהת בקדשי' דמיתה מוציא האי' שהי' מחיים ואף דשחיטה שלא במקומה אינו מוציא ה"ט משום דבידי' עקר לה לזריקה משא"כ בחולין דלא בעי זריקה למה לא יהא שחיטה שלא במקומה כמיתה בקדשי': ושחטו וכו' הכוונה דאותו קדריש כי ישחטו כמו ושחט אותו והאי אותו שפיר מיותר ג"פ ולכך לא אצטריך חד לגופא: והנה סברת רש"י בסוגי' זו כך היא דהאי קרא בא להתיר בשר תאוה ואמנם בריחוק מקום דווקא והנה מתחלה בהיות איסור בשר תאוה והי' צריכין להקריב במשכן א"כ הי' מקריבין תמימי, דווקא וממילא פשטא דקרא בתמימי' דווקא אמנם מאחר דכ' קרא סתמא וזבחת דהיינו בריחוק מקום מבקרך וצאנך א"כ גם בעלי מומין בכלל אבל חיה מיהת אינה בכלל בקר וצאן אמנם מ"מ איתא בכלל וזבחת כאשר צויתיך דחיה שחיטתה בכלל בהמה וא"כ י"ל אי לית לן קרא דגם לענין ריחוק מקום חיה בכלל אמנם מדאי' לן קרא מקרא ילפי' ואמנם עופות דאפי' בכלל כאשר צויתיך אינם דאין שחיטתן מפורשת מן התורה ואפי' למ"ד דאוריי' היינו הל"מ א"כ ע"כ אצטריך קרא וזה ענין כוונת ד' רש"י: ואם שחט ישליכנו לפני כלבי' נ' דאפי' לר' אבהו דהנאה בכלל אכילה מלבד מה שחילק הרשב"א לעיל גבי כל אוכל חמץ דר' אבהו בלא תאכלו הוא דקאמר מלבד זה הכא ל"ק דמהאי וזבחת ואכלת ילפי' אי' איני זבוח וגלי רחמנא בנבילה דאי' זה ג"כ אינו זבוח דשרי' בהנאה א"כ האי ואכלת ע"כ לאכילה בלחוד אתא: רש"י ד"ה אלמא חולין וכו' נ' דדייק לי' רש"י דע"כ לר"ש אפי' אי' שחיטה לאו דאוריי' מקו' הש"פ לפי' רש"י דמק' כיון דכל ענין חולין בעזרה לר"ש משום