ליקוטי חבר בן חיים ח קנג

אזלי' לחומרא ול"ק מסוגי' דקידושין שהק' הרמב"ן דהכא משום ברי הוא דקאמר הרז"ה: והנה כ' סברת ר"ח משום חומר א"א והביא הרא"ש ראי' לזה ממים שאל"ס ונ' דהראשוני' מיאנו בזה דבשלומא התם חרי חזקות מסייעי למיעוט חזקת חי וחזקת א"א משא"כ הכא דאדרבא חזקת היתר מסייע לרוב: ואמנם עפ"י מ"ש הרשב"א מיושב סברת ר"ח דהנה המיעוט מנהגם עפ"י השכל משא"כ הרוב וא"כ כיון דהמיעוט מנהגם מיוסד וקבוע והרוב עפ"י מקרה ינהל שפיר חיישי' למנהג כי האי ובהא מתיישב לן קו' תוס' שכ' דרישא דר"פ לאו סיפא לא היא כ"א ר"פ ה"ק במקום שיש שום מנהג אפי' מיעוט לקדש תחלה כיון שהשכל מחייב כן חיישי' משאי"כ היכא דאין מנהג כ"א לסבל לא חיישי' דאיכא חד שנוהג עפ"י השכל ומקדש תחלה ומיושב בזה דלכאורה לר"ח ק' אפכא מסבלי כולהו פשיטא ובמ"ש א"ש וז"נ כוונת הרמב"ם שכ' מקום שנהגו ר"ל אף דהעיקר משום דהשכל מחייב כן מ"מ לא מחמירי' כ"א במקום שנהגו דהיינו שמנהג זה ידוע אפי' מהמיעוט לא זולת ואמנם לפ"ז הוה שפיר מיושב לר"ח מדוע גבי כתובה לא משני הש"ס הכי משום דרובא ככולהו לר"ח ובמיעוט באמת לא חיישי' דהתם לא שייך סברת הרשב"א ואמנם הרמב' דפסק גם גבי כתובה דסגי במיעוט דברי' צ"ע וי"ל ד' הרמב' דבאמת גם בכ' כתובה הסברא נותנת להתקדש תחלה דמהי"ת לכתובה מקמי קידושין והוה דומיא דסבלונות דאזלי' בתר מיעוט משום דאמדי' דעת האדם דעבד בדעת אא"כ יק' מדוע לא משני הש"ס לקמן כדמשני הכא בסבלונות ונ' הריטב"א כ' מסבלי והדר מקדשי היינו מיד בתר הסבלונות ואמנם לא כ' סברא מדוע מיד יקדשו ואמנם גבי כתובה מסתבר דבאתרא דמקדשי ונשאי בתר זמן וודאי לא כ' כתובה מקמי קידושין אמנם באתרא דמקדשי ונשאי בב"א כ' כתובה ומיד מקדשי ונשאו כמנהגא דידן ומעתה קו' הש"ס הי' מקדשי והדר כ' פשיטא כלומר דאפי' אי קאמר מיעוט מקדשי ג"כ מכ"ש דסבלונות דהשמא בסבלונות דיוכל להיות מהרוב דמסבלי תחלה חיישי' למיעוט מכ"ש הכא דע"כ שאח"כ לא חזי' דקדש וא"כ אי הוה מהרוב דכ' תחלה הו"ל לקדש מיד מכ"ש דאמרי' דהוא מהמיעוט ולזה הוצרך הש"ס לשנות בע"א: ע"ד אחר י"ל דבאתרא דמקדשי תחלה טעמם דחיישי' לשקרא ולא עבד ספרא הכי וא"כ פשיטא דלא חיישי' דהרי ספרא לא עביד הכי ומשני דמיירי שאין הסופר בעיר וספרא דאתרמו ממק"א וודאי דאינו משים על לב לידע מנהג המקום וז"ש רש"י וקדם וכו' ומ"מ הכא הוה רבותא טפי דאפי' כולהו מקדשי אף דלא שכיח ספרא מ"מ חיישי': אמנם לד' רש"י כ"כ למעלה דמשום דהכא הוה רובא דתליא במעשה לא אזלי' בתר רובא ועד"ז י"ל דפריך הש"ס מאי הוה עלה ר"ל אי רבא ס"ל דאפי' כולהו מקדשי והדר כ' מ"מ לא מחזקי' ריעותא משום מנהגא ובסבלונות דווקא חיישי' משום דלסבלונות עצמן חיישי' או דלמא ברובא דווקא לא חיישי' הכי משום דתליא במעשה אבל בכולהו חיישי' ומסיק רב אשי דבכולהו חיישי': ולד' הראשוני' דה"ק אי רבא פליג אר"ה ורבה וממילא לא קיי"ל כוותי' דקיי"ל כר"ה ורבה או דלמא רבא ג"כ דווקא באתרא דכ' כתובה והדר מקדשי קאמר: בשוק כ' רש"י ראו שטר כתיבה כוונתו מל' בשוק דקאמר: וכ' עוד רש"י אם נתקדשה לאחר נ' דהנה יש לומר עוד נ"מ בין רש"י להחולקי' להחולקי' לעיל אפי' אי אין חוששין לסבלונות מ"מ אין מתירין אותה דדלמא מ"מ יבאו עידי קידושין אלא אם נתקדשה אין מצריכין אותה גט מראשון אמנם לרש"י דלסבלונות עצמן חיישי' וכוון דלא חיישי' ממילא מתירין אותה לכתחלה אמנם כ"ז בסבלונות משא"כ בכתיבה דהכא דע"כ חיישי' שמא קידש א"כ דווקא אם נתקדשה אי צריכה גט אנו דנין אבל לכתחלה אין מתירין אותה: בענין מקדש אשה ובתה פ' האיש מקדש. רש"י ד"ה כאחת אמר וכו' נ' כוונתו דלכאורה אפשר לומר דמיירי שקידש אותם ע"י ב' שלוחי' כא' וקסבר תנא אפשר לצמצם לזה כ' רש"י דלא היא דא"ה הוה אמר הש"ס ש"מ אפשר לצמצם מ"מ מס' שני' אינם מקודשת אא"כ היו צריכות גט ואצטריך קרא לספיקא וז"ש עוד רש"י דע"כ מטעמא דמפ' בגמ' מבואר דאפי' גט אין צריכות וע"כ מיירי דאמר שתיכם מקודשות לי': ומ"מ בדברינו נ' ליישב ד' הירושלמי שכ' דמחמש נשים דסיפא שמעי' דמקדש אדם חמש נשים כא' ר"ל דלא בעי' שיאמר לכ"א הרי את מקודשת לי וק' הרי מרישא שמעי דטעמא דאשה ובתה הא שאר ב' נשים הוי קידושין אמנם למ"ש י"ל דברישא לעולם מיירי