ליקוטי חבר בן חיים ח קמג

ותי' עצומה ותי' לכאורה לא ס"ל להרמב' מדמצריך גם בקידושין בשליח קבלה עדי' ולזה נ' לחלק דבשלמא התם בגיטין אם אין עידי חתימה על הגט א"כ עידי מסירה כרתי והנה התורה אמרה ונתן בידה וצריכין לידע העידי מסירה כי זה השליח שליח הבעל והו"ל ונתן בידה ואי ליכא עדי' זה בשעת מסירה אין כאן עידי כריתות משא"כ כשיש עידי חתימה על הגט דיעבד כשר אפי' בינו לבינה כמ"ש הרמב' בהדי' א"כ גם הודאת המשלח מהני משא"כ בקידושין דאפי' מסירה לא בעי' כ"א הנאה דידה וכיון דבאמת הוה הנאה דידה למה לא תהי' מקודשת: והנה ד' הבי"ש סי' ל"ה דד' ראבי' שבמרדכי דאפי' ס' קידושין לא הוה היכא דהמשלח מכחיש משום דלא מיירי בשטר קידושין כ"א בכסף ויל"ד א"כ אמאי קאמר כלל מי קנפיק מתותי ידי' א"נ נפיק לית לן בה אם לא דהראבי' רק לישנא נקיט: והנה הראש כ' לחלק בין להתיר בין לאסור וזה ג"כ ק' להבין כיון דמינוי השליחות לא מקרי דבר שבערוה מה לי להתיר מה לי לאסור ולולי דברי' הי' אפשר לחלק דבשלמא בקבלת הגט דבעי' בידה ואם אין עדי' שזה שלוחה אין הגט כורת משא"כ בקידושין דלא בעי' כ"א רצונה והנאתה: ודלמא ארצויי ע' ב"ש שכ' דאי ידעי' דארצויי ע"כ היה וודאי מקודשת דאי לא א"כ ב"ס הוה ומ"פ הש"ס וכ' בעצמו ויש לדחות נ' כוונתו דאין זה ענין לס"ס דנהי דלדידן דלא ידעי' מ"ט שתק דלד' הרמב"ן קיימי' דמיירי בשתק הבן איכא ס"ס הלא הבן מיהת שפיר יודע ומאי ס"ס איכא: בענין קדשה בתמרה פ' האיש מקדש. תוס' ד"ה ואפי' בקמייתא בסו"ד והנה בפי' דברי' נחלקו הרמ"ה והר"י בטוא"ע סי' ל"א דהרמ"ה ס"ל החולק בין הכא להתם תליא בגמר הדיבור לחוד וכיון שגם הכא נגמר הדיבור קודם שנתאכלו סגי והר"י סבר דגם בקבלתה תליא דהתם הרי קבלה כל הקידושין קודם שנתקאכלו השא"כ הכא הרי לא קבלתן קודם שנתאכלו ואמנם באלו טעמא אחרינא איכא כיון דלא הפרישן כל א' לעצמה הו"ל כגוף א' ובחדא דאגבתי' סגו: כוונת רש"ל אינו כד' רש"א בכוונתו דבמלוה ל"ש צירוף דא"כ לאיזו ענין הוסיף מר' דאי בקמייתא שוה פרוטה הו"ל אידך תנאי בעלמא ועפ"י כוונתו כ' רש"א דדבריו דחוקי' אמנם כוונת רש"ל עד"ז דהנה מסקי' לקמן מלוה ופרוטה אי' אפי' המלוה מאה מנה והטעם דמקרבא דעתה טפי על מה שהוא עדן בעין וז"כ רש"ל כיון דמחצה הקידושין עדן בעין דעתה טפי אהאי מחצה שהוא בעין ולא אמאי שכבר אכלה וכיון דבהאי מחצה אין פרוטה לא מקדשא ע"י צירוף משא"כ אי בקמייתא פרוטה הו"ל אידך תנאי בעלמא ואפי' דדעתה עלוי' אחר שאכלה הראשונה מ"מ הרי כבר היא מקודשת בשעה שאכלה הראשונה כיון דאידך לא הוה כ"א תנאי: ואמנם על תי' רש"א ק' לי טובא דא"כ מאי קאמר הש"ס לקמ' וש"מ מדר' אתי וכו' ופי' רש"י מדדחק להעמיד מתני כך הרי מתני' דחקה נפשה עפ"י ד' רש"א וע' בריטב"א וצ"ע: תו"י ד"ה אימא גמרא ונ' דרש"י מיישב קי' במ"ש מוכרת היתה וכו' והענין דשויי הפירות תלוי בהכנתן למשל פירות שמביאין מארץ מרחק יקרי' יותר וכן הענין אפי' בפירות שנמכרי' בחוצות החפץ בהם בביתו והם מוכרי' לפניו יקנם ביוקר יותר וס"ד דלדידי' שוה פרוטה קמ"ל דלא, ואמנם שמואל אצטריך לומר שוה פרוטה במדי משום דאשמעי' מתני' דכפ"ג לא אמרי' מקרבא הנייתה: עד שיהא באחרונה ע' רשב"א דלר' אמי בכל א' קאמר וממילא גם האחרונה בכלל: מלוה ופרוטה ע' רש"י ובזה נתיישב לי מ"ט נקט תנא במצועותא בזו ובזו ובזו ג"פ מה דלא נקט ברישא אמנם כיון דבא להשמיענו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה אצטריך היכא דהמלוה יותר מפרוטה והיינו שאכלה שני' ובג' מתקדשת: תוס' ד"ה וש"מ כוונת דברי' דהאי מעות בעלמא לא קאי כלל אמקדש אחותו כדמ' מד' רש"י שכ' כ"מ שאין קידושיו קידושין וק' להו לתוס' קו' הריטב"א ובתוס' רי"ד על רש"י ופי' דבריו תמצא ברשב"א כי בדבריו נכללי' דברי': בענין מקדש אחותו סיומא לשעורי ימות החורף תרכ"א. הניחא ע' רש"י ותי' וצל"ע דהרי לפי' רש"י ותוס' למסקנא לרב ושתואל לא מוכיח מידי דיש חילוק בון בזו לבאלו דהרי האי אוכלת אסיפא ולתנא אחרינא קאי ושפיר קאי האי הניחא אד' רבא: תוס' ד"ה אתמר הנה בתוס' רי"ד דחה דברי' דבשלמא שמואל דאמר מתנה שפיר אצטריך סברא דאבם