ליקוטי חבר בן חיים ח קכא

והנה מ"ש הכ"מ דונתן הכסף וקם לו מיותר כיון דד"ת מעות קונות תמוה מאד הרי מהאי קרא הוא דילפי' דד"ת מעות קונות וכמבואר בשמעתין בהזהב וכן כ' רש"י לעיל וצ"ע: בענין מצות הבן על האב קידושין פ"ק. ע' בריטב"א שכ' משום להשיאו אשה נקט הכא לכולא מתני' ובס"ד דלא ידע לפ' כן באמת הו"מ למפרך מאי קתני דתני הך אלא דעדיפא מני' פריך: גמ' אילימא וכו' וכ"ת מהי"ת נימא מכבוד אב אשה פטורה הא לאו זה"ג וצ"ל משום דכ' איש אמו ואביו ס"ד למימר הכי וע"ז פריך אדרבא מתיראו ילפי' אשה: והנה השמיטו הפוסקי' הך ללמדו אומנות נ' דס"ל דקיי"ל כר' נהוראי סוף מכלתין דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם וכו' וכ"ת האי קרא ראה חיים מאי דריש בי' י"ל דאשה אשה ממש וחיים היינו תורה שנקראת חיים הם למוצאיהם: ליסטות ס"ד ע' רש"י ולפירושו יל"ד דהו"ל למימר מלמדו ס"ד ולולי ד' רש"י נ' דקו' הש"ס הי' דר"י הרי קאי את"ק דקאמר דתורה ואומנות צריך ללמדו ועלה קאמר ר"י אפי' מלמדו תורה אם אינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות וע"ז מק' הש"ס כיון דמלמדו תורה היאך מלמדו ליסטות וע"ז קאמר דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון והיינו כאלו מלמדו ליסטות והנה לקמן הדר הש"ס להך קו' ותי' ואין נ' שיהא זה מל' הברייתא ונ' דאילו הוה אמרי' דמלמדו ליסטות ממש קאמר לא הוה שייך למימר היכא דאגמרי' עסקא דמלמדו ליסטות ולהכי אצטריך למימר דכאילו קאמר: בענין הפלוגתא אם ב"ד מברכין להכניסו בבריתו נ' דטעם הרמב' ורה"ג שכ' דאין מברכין דבריתו של א"א לא הי' על ב"ד דהרי לא הי' אז ב"ד וטעם הראב"ד וש"פ דוצונו שפיר קאי אב"ד דהרי נצטוו והברית עצמו נקרא בריתו של אאע"ה: מ"ש הכ"מ פ"א ממילה דכוונת הרמב' לכרת דיומי צ"ע דגם ביומי הלא שייך שמא ישוב וימחול את עצמו: תוס' ד"ה אותו יל"ד אמאי לא הקשו קו' אמק' ונ' די"ל המק' ה"פ וכ"ת משום דהוה מ"ע שהז"ג א"כ הו"ל לתנא למתני ברישא מ"ע שהז"ג נשים פטורות אלא אתרצן דמ' דבעי' קרא למסקנא שפיר הקשו: ומ"מ נ' להוכיח מד' תוס' אלו דלא כהגמי' בה' מלוה שכ' דאם עבר ומל תוך ח' יצא ידי מילה אלא דהוה מילה שלא בזמנה דא"כ לא מק' תוס' מידי דהרי מצות מילה חלה מיד אלא ש"מ ד' תוס' דתוך ח' ליכא מצות מילה כלל: בסו"ד דאתי' כמ"ד ויל"ד אכתי מאן דס"ל דשלא בזמנה ג"כ דווקא ביום האי קרא דאותו מאי עביד לי' וצ"ל דקרא הרי אצטריך מאברהם עד מתן תורה שלא נאמר עדן דזמן גרמא נשים פטורות ועיקר קו' התוס' לא הוה אלא אמנא לן דקאמר ש"ס: ואמנם יל"ד עדן הא אין מילה שלא בזמנה בשבת ויו"ט והו"ל שוב זמן גרמא ולמ"ש הריטב"א א"ש אמנם מד' רש"י גבי פדיון הבן שכ' והא לאו זמן גרמא ולא כ' כן גבי מילה מ' דס"ל דמילה זמן גרמא ומ"מ פריך כמ"ש הפ"י דנילף מצפרה שמלה בנה ע"ש וב"ה שקיימתי מדעתי: מיחייב איהו למפרקי' מדלא קאמר ג"כ ב"ד ש"מ דחיוב ליכא כלל על ב"ד וע' יו"ד סי' ש"ה ובטו"ז וש"ך שם: מ"ש הר"ן דל תפדה מ' ג"כ שיפדה את עצמו נ' כוונתו דפדה הו"ל לקרא למימר דהוא עיקר הציווי ומדנקט בל' עתיד במקום ציווי ש"מ דלאו דווקא על אביו קאי: והנה מ"ש רש"י בפשיטות דפדיין לאו זמן גרמא מקרי הכוונה נ' או כמ"ש תוס' על מילה בשמיני או עדיפא מזה דהא דציוותה תורה להמתין עם פדיון עד בן חדש היינו כדי שיצא מס' נפל וא"כ אין כאן מצוה מקמי הכי: כל שאחרי' מצווין ע' רש"א וסיים ויש ליישב נ' כוונתו דהש"ס אצטריך לאשמעי' הא גופא דאין בכורה חייבת לפדות עצמה: לאו ככ' בשטר נ' טעמא משום דלית לי' קלא דאין הכל יודעין ששעבוד פדיון על קרקע זו: תוס' ד"ה ואזיל כהן ע' רש"א נ' דתוס' נקטו אפותיקו ליישב ג"כ הקו' היכא מצי כהן טריף הא הו"ל ממון שאין לו תובעין ותי' דבמכירו כהונה מיירי ואמנם אי באפותיקי היירי לק"מ דהאב עשה קרקע זו אפותיקו לכהן מיוחד: גמ' והדר ולא יראו וכו' בזה יש ליישב קו' תוס' לעיל י"ז ע"א ד"ה ריקם שהקשו למה לא ילפי' עולת ראיי' מבכור ואמנם צריכין הך סמיכות לדרשא דהכא: הנה מ"ש הרמב"ם פ"א דבנו קודם לבן בנו היינו דאל"ה הו"ל למכתב והודעתם לזרעך וא"צ למ"ש הכ"מ דאי הוה כ' זרעך ס"ד בנות ג"כ במ' דלא היא