ליקוטי חבר בן חיים ח קיב

כר"ל ביבמות שם דאין חיים וא"כ אי לאי קרא אינו יורש וממילא מסתבר דקרא אשמעי' דנכרי יורש ומה"ט ג' ג"כ דדקדק רבא ואמר נכרי יורש אבי' כלומר דאמו וודאי ירות ואמנם בתר הכי פריך מ"ט לא דריש רבא ג"כ קרא דר"י והוה א"ש טפי דרשא דרבא: כאן באדם א' ע' רש"י וכ' תוס' רי"ד דהכי מסתבר דלמה יגרע אם חזר וגלב ומ"מ הרחב' פסק אם חזר וגנב אינו נמכר ונ' טעמו דבאדם א' כיון שמכיר בו שהוא גנב הי' לו להזהר ממנו והוא הפושע בעצמו ולהכי לא קנסה תורה לגנב כולי האי שיהא נמכר: נקיט מרגניתא ע' רש"י דעיקר הקו' מנ"ל כלומר אילו הוה לן קרא לא הוה ק' דכך גזיה"כ אבל מנ"ל ומ"מ הש"ס לא פריך בפשיטות מצ"ל די"ל דכ' לי' שטרא אכילא דמי' בלא גירעון וא"כ לכאורה הוה קו' מגירעון שיוצאה בו אמנם התינח אי האי שטרא שטרא הוה אך הרי אין לה עכשיו כלום וא"כ נקוט מרגניתא בידי' ויהיבנא לי' חספא וממילא מנ"ל: תוס' ד"ה אמר אביי ק"ק וכו' נ' דלכך כ' וק"ק משום דיש ליישב ד' כשלא יהי' לו לאב דאז אין כופין אותו הדר ומזבין לה אלא דמ"מ לא דמי לגמרי לע"ע: ייעוד אירוסין וכו' יל"ד לד' הר"ן דכ' ריש כתובות דחופה היינו הבאה לבית א"כ ממילא ייעוד נישואין עושה ואף שיש לדחות דמיבעי' לי' שתיעדה בבית אבי' אחר שקנאה בכסף ואמנם זה דוחק ונ' דגם לד' הר"ן ע"כ צריך הבאה לבית לשם חופה דאל"כ אטו מי שיש לו בת ישראל בתוך ביתו וקידשה א"צ חופה אלא וודאי הבאה לבית לשם חופה בעי': אלא דיל"ד הרי אמר הכ' שארה וכו' לא יגרע וא"כ ש"מ דנישואין עושה וצ"ל דה"ק קרא דאם בתר הייעוד הי' לו עמה חופה הייעוד אירוסין ושארה וכו' לא יגרע אא"כ ש"מ דלא קיי"ל כר"ה דאמר חופה קונה דאי כר"ה א"ר כיון דבחופה מיירי קרא וחופה הוה אירוסין ג"כ ופשיטא דשארה לא יגרע אלא וודאי סוגיין דלא כר"ה: נ"מ ליורשה לא קאמר נ"מ שתהא מותרת לו דעדן היא כלה בלא ברכה דוודאי לא עדיף ייעוד מחופה דבעי' ברכה: רש"י וירש אותה וכו' יל"ד התם שאני שהיתה עם בעלה עד שעת מיתה וצ"ל כיון דעכ"פ המיתה מפריד האישות א"כ שוב יירשנה אבי' אלא ש"מ דנישואין מוציא מרשות הבעל: וניא מוכרה לקרובי' ע' ברמב"ן חומש פ' תשפטי' דעיקר מכירת אמה עברי' מסתבר שהוא לייעוד דזולת זה למאי שויא: אלא שיל"ד ליפלגו באשה דעלמא אם מותר למוכרה לאשה דלאו בת ייעוד היא ונ' דקמ"ל אפי' קרובי' לבנו שיוכל לייעדה וברא כרעא דאבוה אעפי"כ לא מהני ומנא ידעי' דבקרובי' כי הני מיירי מסיפא דקתני אלמנה לכי"ג והתם משתמא אין בנו כו"ג ופשיטא דפרי אלא ש"מ דבעי' לו יעדה דווקא: גמ' מהו שמייעד אדם לבנו קטן יל"ד מהי"ת נימא כי יש כח ביד האב להשיא אשה לבנו בע"כ בתו היא דאשכחן דאיתא ברשותי' אבל בנו מהי"ת הרי לענין נזיר דאב מזיר את בנו אמרו הל' היא בנזיר לא זולת וסבור הייתי לומר דהאי ייעוד לא מהני כ"א שהאמה תהא אגודא בבנו עד שיגדיל ולא תצא לא בשש ולא בסימני' ולא ביובל אבל לעולם הייעוד מתלי תלי וקאי ואי לא רצה כשיגדיל יבטיל בטיל למפרע אבל א"א לומר כן דא"כ מאי מק' הש"ס אמאי ממעט לי' קרא למה לא הרי הוה קידושי ספק ותו דאמרי' מ"ט אין ייעוד אלא בגדול משום דאין ייעוד אלא מדעת הרי זה שפיר מקרי מדעת ונ' דהש"ס קרא דחיק לי' דכ' ואם לבנו ייעדנה דהו"ל למימר ואם בנו ייעדנה מ' דרשות ביד אב לייעדה לבנו וכ"ת א"כ בנו ברשותי' לא היא דבשלמא בתו אי מקדש לה ע"כ אגידא בבעלה משא"כ בנו אם לא תישר בעיני' הלא יוכל לגרשה בע"כ ואם תישר א"כ הרי הוא בכלל זכין לאדם שלא בפני': פרט לקטן ע' ברשב"א שהביא בשם הראב"ד דסד"א דטעמא דקטן פטור דלאו בר דיעה הוא והו"ל כמתעסק ואמנם בעריות שכן נהנה גם מתעסק יהא חייב קמ"ל דפטור זה תו"ד עם קצת הסבר והק' הרשב"א א"כ גם בחלבי' דשייך שכן נהנה למה לא מיעטו קרא ולדידי ק' טובא דהרי הא דמתעסק חייב ר"ל דהו"ל כשאר שוגג וחייב חטאת אבל כאן דבחייב מיתה מיירי מהי"ת נימא דמתעסק חייב ולזה נ' דכוונת הראב"ד דס"ד באי' דשייך נהנה חייבה תורה על ההנאה אלא היכא דבהדי חילקה תורה בין שוגג למזיד א"כ חזי' שפיר דלא חייבה תורה על ההנאה בלא כוונה כ"א קרבן ואמנם בעריות דלא מצינו קרבן בהדי' דאיכא לאוקמי קרא דקרבן בחלב דקיל מעריות א"כ שוב מתעסק כמזיד לכך אצטריך קרא דמתעסק אינו מזיד וממילא ידעי' דשוגג מיהת הוה ואמנם בחלבי' הרי אית לן קרא דקרבן ומיושב גם קו' הרשב"א: רש"י ד"ה תיפשוט דמייעד ע' בתוס' רי"ד דכוונת רש"י דלענין גט הוא דמהני הייעוד ותמיתה אימעוט: