ליקוטי חבר בן חיים ח קד

ולסיים בד' אגדה נ' דהא דגט דווקא בעי' בא"א היינו ע"ד דאמרי' במ' על הא דכ' במלאכי אמר ה' אלקי ישראל בישראל נתנו גירושין ולא באומות הענין דמצד הטבע הדביקות בין איש לאשתו יותר מהדביקות בין בן לאב ואם כדכ' על כן יעזב וכו' וא"כ כשם שאין לדביקות דאב ואם פירוד וכ"ש ושלא יהא לדביקות שבין איש לאשתו פירוד אלא דהתורה שהיא למעלה מן הטבע נתנה רשות לפירוד זה ומה"ט בעי' שיהא הגט בשורות' דומה לס"ת וכמ"ש תוס' רפ"ק דגיטין לומר כי כל הגט הוא רק מצד כח התורה וא"כ ישראל שקיבלו התורה שייך אצלם גט משא"כ באו"ה וזה דאמרי' ספר ר"ל התורה כורתה ולא דבר אחר אמנם ענין החליצה ביבמה עד"ז דכל משפחה יש לה להעמיד כך וכך נפשות לבנין העולם ואם מת א' בלא בני' אם אחיו מעמיד מזווגי' הבני' א"כ אין כאן חסרון במשפחה וע"י שהכין המת הזיווג הזה הרי נקראו הבני' על שמו והנה הבני' נקראו יוצאי יריכו כדכ' קרא וגם מצינו שליתה היוצאת מבין רגלי' והאח הזה שאינו רוצה לייבום הוה מונע יריכו ורגלו לתת מתולדותיו במשפחתו תמורת אחי' והיבמה שחולצת נעלו הו"ל כאלו שלפה רגלו כלומר אתה מונע רגלך מלהקי' לאחיך שם ותקרא חלוץ נעל כמו חלוץ רגל כי הרגל בלא נעל הוא בעצמו בזיון וא"כ דווקא חליצה מהני ולא גט ועד"ז ענין מה שאחז"ל המלמד בן חבירו תורה כאל' ילדו כי לכל משפחה בישראל יש לה חלק בתוה"ק כדכ' מורשה קהלת יעקב אל תקרי מורשה אלא מאורשה והמשתדל להוציא בבן חבירו חלקו בתורה מכח אל הפועל הו"ל כאלו ילדו ואמנם אינו זוכה לחלקו המגיע בעוה"ב כ"א הלומד תורה לשמה ואם אין התלמיד לומד לשמה אינו זוכה לזה ואין הרב כאילו ילדו והנה התלמיד מרגיש זה בעצמו כ"א זכה לחלקו אוהב את רבו כאילו ילדו וכל מה שהרב מוכיחו ומייסרו מוסיף עוד בו אהבה משא"כ אם אינו זוכה ע"י שלא עסק לשמה אם הרב מייסרו קורא עליו תגר ברחובות ובשווקי' וז"ש רז"ל במס' ברכות אין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו שלא יהי' לנו תלמיד מקדיח תבשילו כו זה הוא העושה צווחה ברחובות וזה ג"כ כוונת ר"א ור"ח וכל בניך למודי ה' שלומדים תורה לשמה עי"ז ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך שיהא שלם לרב עם התלמידי' אכיה"ר: בענין קידש בשיראי קידושין ח' לסיומא דמס' קידשי' י"ח אדר תרכ"ג. רש"י ד"ה לא צריכי כוונת דבריו דמדחמרי' בחמשין ושוה חמשין פליגי א"כ כי אתא האי דינא לקמא דררה ור"י ע"כ לבתר שומא אתא וקאמר רבה דאף שלא שמאו תחלה לל"ב ור"י אמר דאם לא שמאו תחלה אינה מקודשת דכיון דטעמא משום דלא סמכא דעתא א"כ אין כאן עדות כלל אלא שהרמב' כ' דלא סמכא דעתא עד לבתר שישומו ואז יחולו הקידושין ונ' דק' לי' לרש"י דא"כ למה יאמר ר"י דאח"כ יחולו הקידושין נימא דלבתר שישומו חלו הקידושין למפרע וא"כ במ"פ שוב רבה ורב יוסף דמ"ש מהי' דר"א לקמן דאמרי' כמ"ד ע"מ דמי ונ' דזה הוה ק' לי' לה"ה ומ' לי' דלהרמב' באמת רב יוסף כר"י רבי' ס"ל דלית לי' כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו וא"כ לדידן דס"ל ע"מ כמעשיו אפי' היכא דרבה מודה לר"י ג"כ לא נ"מ מידי וז"ש ה"ה דלדינא קיי"ל כרבה וליכא נ"מ בזה, והק' עליו הלח"מ הרי בדברי' שאינה מתאוה להן קיי"ל כר"י ולמ"ש א"ש דמ"מ מטעם ע"מ כמעכשיו מהני וכ"ת א"כ מ"נ מנה שוב בין דברי' שמתאוה לדבריו שאינה מתאוה נ"מ אם נאבדו קודם שומא בדברי' שמתאוה כיון דקיי"ל כרבה הו"ל מיהת ס' קידושין ובדברי' שאינה מתאוה כיון דע"מ שישימו קבלה אין כאן קידושין ומ"ש ה"ה דלדידן ליכא נ"מ היינו אם שמוה אח"כ וכמ"ש: אמנם מד' הר"ן מבואר דבשטת הרמב' שאם מתאוה חלין הקידושין לאחר שומא וק' מ"ט לא אמרי' ע"מ קאמר ונ' ד' הר"ן דבשלמא בדר"א לקמן דאדידי' לחוד דייני' וכיון דלקרובי' קאתא וודאי ע"מ קאמר משא"כ הכא דטעמא משום דאיהי לא סמכא דעתא אדרבא מסתבר דלאחר שישים בעי' להתקדש ולא למפרע: נמצא למ"ש מ"ש רש"י כדמפ' ואזיל היינו מדקאמר רב יוסף טעמא משום סמכא דעתא וכמ"ש: ויע"ל דכוונת רש"י דללי"ב דטעמא דרב יוסף משום דבעי' מידי דקיץ וכיון דלא קיץ אין זה הכסף שיכול לקדש בו וממילא לא מהני אם שמאו אח"כ וכמ"ש הלח"מ דגם הרמב' מודה ללי"ב וא"כ מהי"ת נימא דללי"ק יש דעת אחרת לרב יוסף: והי' נראה לומר כוונת רש"י דהנה הלח"מ הק' על הרמב' לדבריו מאי מק' ר"י מעגל זה ואכתי תק' מ"ט לא אמר כלום ותי' דד' הרמב' דהא דרב יוסף קאי ללי"ב והתם מודה הרמב' וק' הרי כ' התוס' לקמן דע"כ ללי"ק מק' וא"כ הדרא קו' לדוכתא וא"כ שפיר כ' רש"י כדמפ' ואזיל ואמנם כד דייקת קו' הלח"מ תמוהא דאטו לרש"י ל"ק דבשלמא בקידושין שפיר כ' רש"י דאח"כ לא מהני שומא אבל בפה"ב מדוע לא