ליקוטי חבר בן חיים ח קב

ומה שרצה עוד לכוין בד' הראש נ' דוחק אבל הוא תי' בפ"ע דלשמואל ליכא למיחש דאם הי' כאן א' ממדי הרי שמע דאין קידושיו קדושין משום דאינו שוה פרוטה: תוס' ד"ה בשעת מתן מעות ע' רש"א ולא אבין דהתוס' ציינו על ל' הש"ס לקמן כדתני התם וכמ"ש רש"י לקמן א"כ מוכח דהכא גרסי' מקודשת סתם: רש"י ד"ה דשדיך כוונתו כמו שכ' הש"ג דא"צ להיות שוים בענין הנדוני' כ"א בענין הקידושין: מה שהק' ב"י סי' כ"ח לאיזו ענין כ' הטור דין גזל דידה בשם הרמ"ה נ' דבא לומר דלא מהני ייאוש לחוד משום דשינוי רשות דידה לא מהני משא"כ בגזל דאחרי' וע' בח"מ ובי"ש: בענין שעבודא דאורייתא קידושין רפ"ק. תוס' ד"ה כשם בתי' קמא שכ' מיושב קו' הרשב"א לכאורה למה במסקנא חליפין קונין בקרקע ולא באשה: בד' רש"א יש לעיין על מ"ש הריטבא דגרסי' אלא מי כ' ופרצי פרצו כ': רש"י ד"ה שהפרישתה מחיים לכוף את היורשין מ' מדבריו דאם רצו מביאין ומצוה איכא דמצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן וה"ה אין לפחות היכא דאיכא נכסים דכה"ג מיירי הכא: רש"י ד"ה שעבודא יל"ד כיון דלרש"י מלוה בשטר לכ"ע שעבודא דאוריי' ומע"פ למ"ד לאו דאוריי' לא גבה אפי' מיורשו א"כ היכא אמור רבנן נכסי' משתעבדי ולולי שכ' רש"י על חוב המוטל על המת הייתי אומר סימני' דידי' קאמר רש"י אבל מד' רש"י מ' דס"ל כד' תוס' ב"ב שם דמני' דידי' לכ"ע שעבודו דאוריי' מדכ' על החוב המוטל על המת וא"כ הדרא קו' לדוכתא וצ"ל דמשום תפיסה מחיי' דהיינו שהי' פקדון בידו דלכ"ע מהני אפי' לאח"מ וע"כ משום שעבודא הוא והיינו דרבנן רמי שעבודא עלי' אלא דלא אלמוהו לירד לאח"מ לנכסי יורשין אבל תפיס מחיים דלא זכו בהו יורשין מהני: והנה מ"ש רש"י לאחר מיתה היינו משום דלא קאמר הש"ס נ"מ כ"א לענין יורשין מ' דמחיים אין כאן נ"מ אמנם תוס' דס"ל הכי היינו דאזדו לטעתיי' דהא דאמר ר"פ פריעת ב"ח מצוה הייני לגבי יורשין א"כ מני' דידי' הוה שעבודא משא"כ רש"י דס"ל דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה היינו אפי' מחיים א"כ מוכח לכאורה דגם מחיים ליכא שעבודא דאוריי' וכמו שהוכיח הרמב"ן סוף ב"ב שם וא"כ ד' רש"י צ"ע: כ' עוד רש"י אלא מלוה בשטר היינו משום דק' לי' לרש"י הא דאמרי' מלוה הכתיבה בתורה ככתובה בשטר וע' ברשב"א וריטב"א: ואמנם לקמן כ' רש"י זאת עוד הפעם נ' כוונתו ליישב קו' תוס' ב"ב שם מ"ט מע"פ מדרבנן מיהת לא גבי' מיורשין כמו מלוה בשטר ולזאת כ' רש"י דטעמא דמלוה בשטר אינו מדרבנן כ"א מדאוריי' דהוא בעצמו שעבד הנכסי' ואמנם גם לד' החולקי' על רש"י י"ל נהי דדאוריי' לא הוה מלוה בשטר גם דרבנן לא הוה כ"א העולם הנהוגי' קנין זה ביני' כמו סיתומתא ורושמא וכיוצא וממילא קונה אבל אין זה ענין למע"פ וז"נ סברת רב אלפסי שנחלק על רב האי וס"ל א"נ שעבודא דאוריי' מ"מ מע"פ גובה ממלוה בשטר והיינו דמלוה בשטר הוא קנין שהנהיגו הסוחרי' לקנין גמור ועדיף ממע"פ: רש"י ד"ה אינה גובה מן היורשין וכ"ש וכו' י"ל אי מחיים לכ"ע איכא שעבודא דאוריי' א"כ לקוחות מחיים י"ל דגרע מיורשין דלאחר מיתה וא"כ אצטריך לאשמועי' לקוחות מחיים: רש"י ד"ה דלאו מלוה וכו' ע' רשב"א והנה לרש"י העיקר באם החיוב גם הסכום בא מכח עצמו ולתוס' העיקר אם שני' באי' מן הכ' שבתורה: סיומא לשיעורי החרוף תרכ"ג בענין מיתת הבעל ויבמה רפ"ק קידושין. רש"י במתני' היבמה נקני' ליבם וכו' נ' כוונתו דלא תימא דאין שום קנין כסף ושטר ביבמה כ"א מתני' מקנין דאוריי' מיירי וכוונת רש"י ליישב בזה קו' תוס' למה לא תני מניינא למעוטי דבשלמא אי לא הוו שום קנין כסף ושטר ביבמה שפיר הוה תנן מניינא למעוטי משא"כ דמדרבנן אהני כסף ושטר לפוסלה מיהת להכי לא תנן מניינא למעוטי: תוס' ד"ה היבמה וי"ל נ' כוונתם דבשלמא היכא דשייכא כמה דרכי' שפיר איכא למטעו ואצטריך מנינא למעוטי משא"כ היכא דליכא אלא דרך א' מהי"ת נטעי ונימא דה"פ בדרך אחד: וע' רש"א ודבריו תמוהין הרי במסקנא לא קיי"ל דלמעוטי חלופין אתא וצ"ל דכוונתו למאן דלית לי' דר"נ מיהת קים לי' הכי וגם זה אינו מוכרח דלמא מאן דלית לי' דר"נ ס"ל כר' יוסי דמשום שומא קאמר: אמנם בר מן דין לק"מ כיון דכבר אמעיט ברישא באשה חליפין וגם ביבמה לא מהני חליפין לא אצטריך שוב בע"ע למעוטי: