ליקוטי חבר בן חיים ז צב

וכמה מהדוחק יש בהם א' למ"ד מקור מקומו טהור מאכ"ל ב' אכתי מה ענין משתותא שאינו מקבל אלא טומאת נגעים הא לא שייך סברתו הנ"ל ואי תימא לא פליג רבנן להחמיר בכל דבר המקבל טומאה א"כ טפי הו"ל להחמיר אפי' בקרקע עולם שלפעמים יגע בו ככר בהדם וכשיבוא לשאול על ככר נחמיר בדאורייתא ממילא נטמא גם האשה: ועוד ק' א"כ בבשרה אמאי טמא הכתם הא עיקר בינינו הוא כשיצא הדם ולא נגע בה כלל רק מקום שנטף עליו וכבר ביארתי לעיל ר"פ דם הנדה הנטמא במגע מקור אינו חוזר ומטמא דטומאת מגע אינו מטמא אדם ורק כשנוגע בה הדם בשעת יציאה הו"ל בחיבורי' אז מתטמא אבל אי לא נגע בה בשעת יציאה מהגוף אז במגע אחרית אינו מטמא וא"כ מצאה כתם על בשרה מ"ט לטמאה וע"כ משום לא פלוג בין חלוקה לבשרה וא"כ אכתי האיך החמיר הרמב"ם בבשרה טפי מבחלוקה בפחות מכגריס ועוד הא בבשרה גופא מטעם חלוקה הוא: והנראה לי בזה נכון בעזהי"ת דהנה כבר הזכרתי קו' הכ"מ לטהר כל הכתמי' מס"ס ותי' הא בשוק של טבחים לא עברה בציפור לא עסקה ותו תמוה הא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דלמא עברה ולאו אדעתא וי"ל דט"ז רסי' ק"ץ הק' מאי ס"ס הוא זה הא רוב דמים מן המקור ותי' במנחת יעקב הא רוב דמים שמן המקור בהרגשה והאי מדלא ארגשה אין כאן רוב מהמקור והא"ש ויפה תי' דהא לא עברה בשוק של טבחי' וא"ת עברה ולאו אדעתה דהו' מילתא דלא רמיא עלה דאינש עביד לה ולא אדעתה מה לה להשגיח אם עברה בשוק של טבחי' אם לא משא"כ הרגשת גופה לטמאה ולטהרה בודאי צריכה לתת לב על זה כל היום ואיך נאמר ארגשה ולאו אדעתה והדרא קו' לדוכתא והו"ל ס"ס והא"ש הכל בעזהי"ת דודאי אשה העסוקה בטהרות ודברים המקבלים טומאה צריכה שפיר לתת לב היכא עומדת ויושבת ובמה עוסקת וממה נכתם הבגד כי חוששי' אפי' לס' הרוק הנמצאים ולדם נבילה ושרץ ולכל מילי א"כ איך תאמר עברה ולאו אדעתה משום דלא רמיא עלה הא רמיא עלה ואי תימא בהא עברה ולאו אדעתה תימא נמי ארגשה ולאו אדעתה דתרויי' מלתא דרמיא עלה הוא וא"כ אזלא לה ס"ס ומשו"ה טמאו רבנן ואפי' בגד שאינו מקבל אלא טומאת נגעים מ"מ צריכה לתת לב שלא יבוא נגע אדמדם כמ"ש בפלתי הנ"ל אמנם דבר שאינו מקבל טומאה כלל אינה צריכה לתת לב עליו שפיר נימא עברה בשוק של טבחי' ולא אדעתה והו"ל ס"ס וטהורה הוא: והנה הרב אב"ד ס"ל דלא אמרי' כתמים אלא לטהרות ותמה עליו הראב"ד מלקמן ע"ב אין לך אשה שטהורה לבעלה ולפי הנ"ל יראה כי צדקו דברי הרב אב"ד דבזמן דאיכא טהרות אפשר דהחמירו גם לבעלה אבל משבטלו טהרות מה לה להשגיח על הכתמים והדר הו"ל דלמא עברה ולאו אדעתה ומ"ט לטמאה וי"ל כי מכיון שכבר קיבלו עליהם גזירת כתמים בימים ההם כבר היתה רגילה להשגיח על דרכיה גם מטעם כתמי נדה והשתא נמי שבטלו טהרות מ"מ עדיין רגילה לתת לב משום גזירה קדמוניות וכי אנן ניקם ונימא לה לא תשגיח על דרכיך ונטהר לך הכתם, ועוד דהוה נמי דבר שבמנין ומכל הלון עלו כהוגן דברי מעיל צדקה שטרח ויגע ומצא שיעור גריס גדול מאוד כאשר יתבאר לקמן בדברינו אי"ה וכ' אל תתמה שאין מאכילת כזה מצוי בינינו אולי הדורות נשתנו מ"מ הדין כתם לא נשתנה ולכאורה נפלאו דברי' ממני האיך אפשר לתלות במאכולת שאינה מצוי בינינו והא"ש דהאשה לא הורגלה להשגיח על עצמה לצורך נדה אלא בשיעור גדול ממאכולת שבימים ההם ומפני כן עדיין נטמא אותה בכך אבל על שיעור פחות מזה לא הורגלה מעולם להזהר משום חשש נדות וטהרות ליכא בזה"ז א"כ לא נחמיר בפחות מהשיער ההוא וק"ל: אינו מקבל כתמים כבר הזכרתי כי נב"י כ' דשמואל מפיק לי' מאסמכתא דבשרה דכל שאינו מקבל טומאה כמו בשרה אינו מקבל כתם ופליג אדרב מתנה לקמן ס' ע"ב דמפיק לי' מונקתה לארץ תישב ונראה דנפקא לי' לדינא דבר שאינו מקבל אלא נגעים לבד שזה אינו דומה לבשר ומ"מ אינו דומה לארץ ע"כ למר טהור ולמר טמא ובזה י"ל דפליגא שמואל ור' מתנה בטעם הכתמי' לשמואל יש לומר הטעם משום שאינו צריכי' לטמא הבגד שעליו הכתם משו"ה מטמאי' נמי האשה וכמ"ש והרחיב בנב"י הנ"ל א"כ תינח בגד המקבל טומאה ממש משא"כ המקבל רק טומאת נגעים לא אמנם רב מתנה ס"ל הטעם כמ"ש אני משום דהו"ל לאסוקה אדעתה ולהשגיח והו"ל מלתא דרמיא עלה וא"כ זה שייך נמי בבגד המקבל טומאת נגעים דהרי איכא נמי נגע אדמדם כמ"ש בפלתי סי' ק"ץ ועוד הארכתי בזה ואין כאן מקומו להאריך יותר: ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וכו' אם מגיע כנגד בית התורפה וכו' כ' בחי' הר"ן דקמל"ן