ליקוטי חבר בן חיים ז צא

הרגשה ואיננו דם נדות והאורח יבוא בזמנו כדרכו בהרגשה ומאי פריך הש"ס אי דארגשה שלא בשעת וסתה אמאי פטורה מן הקרבן אע"כ דכל דארגשה חזקה שראתה דם עם ההרגשה ועדיף מאורח בזמנו בא ויפה הוכיח בתה"ד אלא אכתי יש לפקפק למ"ד פרישה סמוך לוסתה דאורייתא הוא ואע"ג דוסתות דאורייתא והי' לנו לומר חזקה אורח בזמנו יבוא ולא סמוך לוסתה ואפ"ה נאסר התשמיש מה"ת וע"כ היינו טעמא משום דהתשמש דרכו להגיר הדם שע"י התשמיש מוגרי' דמי' אם הוא בסמוך לוסתה וא"כ תו לא מוכיח מידי בתה"ד אדרבא הוא הנותנת הואיל והוא סמוך לוסתה יש לנו לתלות בהרגשה שבשעת תשמיש והדרא קו' לדוכתא ואולי נאמר דהואיל והוא אחר זמן א"כ יש לנו נגד הסברא דרוב דמים באים בהרגשה נגד זה יש לנו לומר בהיפך דם זה מאן עכבי' כדלקמן ס' ע"ב ונהי' דבשעת וסת לא אמרי' כן משום דהשמש עכבי' מ"מ אח"ז אפי' בר פדא דשם מודה דחזקה אין אדם מתעכב ומאי פריך לחייב קרבן אי לאו משום הרגשה: ועוד נראה דהא צריכין להבין בלא"ה לזה המקשן דהוה ס"ל בלא הרגשה נמי אשה טמאה א"כ מ"ט להקל בכתמים כלל כיון דאין כאן אלא ספק א' מן התורה דלמא מגופא דלמא מעלמא דהך ספיקא דמן הצדדים הוא רק מיעוטא ובשלמא לשמואל איכא נמי מיעוטא דמן המקור בלא הרגשה וכמ"ש בר"פ אבל למאן דפליג אשמואל ק' וע"כ צ"ל דזה המקשן הוה ס"ל דספק מן העלי' ספק מעליא הוא שאין רוב דמים מן המקור וה"ה נמי דהמו"ל ולטעמך ולדחות סברתו ממתניתן דפרוזדור לעיל ז' ע"ב דקתני שחזקתו מן המקור אבל מ"מ כך צריכין לומר כנ"ל וא"כ לסברת אותו המקשן שפיר הק' בתה"ד מהיכ"ת לחייב קרבן ואי משום שרוב דמים יוצאין מן המקור בהרגשה ויש לתלות הך דם נמי בהרגשה ז"א להך מקשן הא לדידי' אין רוב דמים מן המקור א"כ ממילא נמי שאין רובם בהרגשת פתיחת פה המקור ומאי פריך אע"כ אע"ג דהוה ס"ל שאין זה רוב שיוצאין דוקא בהרגשה מ"מ בזה לא טעה דרוב פעמים שמרגשת היא עם דם ולכן רצה לחייב קרבן על הרגשה שבשעת תשמיש ומוכיח שפיר בתה"ד: אב"א מחגור ולמטה כגן שעברה בשוק של טבחים לשיטת הרמב"ם דעל בשרה אפי' פחות מכגריס טמאה הו"מ לשנוי אפי' בלא עברה ובפחות מכגריס וי"ל לפמ"ש לעיל בסמוך א"ש דודאי לפי מאי דקייל"ן רוב דמים מן המקור והס"ס היא גרוע עד מאוד בודאי יש לנו להחמיר בבשרה משא"כ להס"ד דלא הוה ס"ל רוב דמים מן המקור כמ"ש לעיל בסמוך וא"כ הו"ל ס"ס מעליא מודה הרמב"ם דגם בבשרה תלינן בכגריס ועוד י"ל ולקמן בסמוך אי"ה יתיישב עוד באופן אחר אי"ה: אמר ר' ירמי' מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן פי' רש"י דלמא ארגשה ולאו אדעתה יראה דס"ל לרש"י י"ל בהא פליגא ר' ירמי' ור' אשי דהרי ודאי גם לרב אשי בעי הרגשה דאל"ה מ"ט להתיר כתם שעל קרקע היכא שבדקה וידע' בודאי דאתא מגופה אע"כ משום דלא ארגשה אלא מ"מ מדרבנן טמא מיהת טומאת כתם ובקרקע עולם לא גזרי' כצ"ל לר' אשי א"כ היינו ר' ירמי' ובמאי פליגא לכן ס"ל לפי הס"ד דשמואל אתא לחדש לן הך דינא דהרגשה ומפיק לי' ממשמעותי' דקרא א"כ הא קייל"ן כל מה דכתיב בפי' הקרא להתיר לא אסרוהו חכמים ואיך יטמא כתם מדרבנן וע"כ צ"ל דאמרינן לה לא נאמין לך במה שאמרת לא הרגשת כי אולי לאו אדעתך ואת אומרת בריא לי זאת הי' סברת ר' ירמי' אמנם ר' אשי פליג וס"ל לשמואל לא איירי בהרגשה כלל ולא אמרה מעולם אלא הי' סברה חיצונה מהלכה למשה מסיני או מסברא ורבנן אסרוהו אפי' בלא הרגשה כיון שאין ההיתר מפורש בתורה ומה דחידש לן שמואל הוא דאסמיך לן דברי ר"נ אקרא דוקא מה שהוא דומה לבשרה בענין קבלת טומאה הוא דמקבל כתם אבל מה שאינו דומה לבשרה לא וכ"כ בנב"י דאהא מייתי שמואל לאסמכתא הנ"ל ומזה תבין המשך התוס' ד"ה מודה ושמואל ובנב"י האריך בזה ועייל פלא בקופא דמחטא ע"ש: דף נ"ח ע"א כל דבר שאינו מקבל טומאה אינה מקבל כתמים עיי' לשון תוס' בטעמא דמלתא וכמעט אין לו מובני ובפלתי כ' דאם תמצא כתם אדום על בגדים ויש בו חשש נגע אדמדם ואנו רוצין לטהרו ע"כ נתלה שבא מגופא ע"כ תטמא לעולם והוא דבר שאין לו שחר ובנב"י כ' דלמ"ד מקור מקומו טמא ונהי דאפשר שיצא הדם מגופה ולא נגעי בה ולא נטמאת טומאת ערב כלל מ"מ אנו דנין על הבגד אם טמא או טהור וליכא אלא חד ספיקא אי מגופא אי מעלמא דמגופה אפי' בלא הרגשה טמא משום דמקור טמא א"כ ניזל להחמיר בדאוריי' ונאמר שהבגד טמא כאלו ברור לנו שיצא מגופה א"כ תו א"א לנו לטהרה לבעלה מס"ס שמא מעלמא שמא בלא הרגשה זה א"א שכבר הכחנו לענין טהרות שבא מגופה אלו דברי':