ליקוטי חבר בן חיים ז פט

דאכתי נילף ק"ו אפי' במצורעת שראתה נדה ונימא לאחרים גורם טומאה דהיינו לבועלה דכל זמן שהיא רק מצורעת אינה מטמאה בועלה ועכשי' ע"י שראתה נדה מטמא בועלה לעשות מגע ומשא ומשכב ומושב כנדה עצמה שפיר גורם טומאה לאחרים לעצמו לא כש"כ ויותר הי' נראה לומר דרבא גופא דלא חייש לשעיר המשתלח יוכיח היינו לבתר דכתיב קרא גבי נדה ונהי דזובה ליכא למילף מנדה לחוד משום דמה לנדה שכן מטמא באונס מ"מ כאן בגילוי מלתא בעלמא סגי בזב ולא פרכי' משעיר המשתלח משא"כ אי גם בנדה לא הו' כתיב קרא אז גם בודאי גם לרבא הוה פריך שעיר המשתלח יוכיח: אמר קרא יהי' בהוייתו יהי' הא דלא אמר הכא נמי מדין הוא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ כדלקמן מ' קצת דבדם הנדה לא ניחא להש"ס למימר שהדם הוא הגורם טומאה שהרי בימי הטוהר אותו מעין עצמו מטהרי' רחמנא למאי דקייל"ן מעין א' הוא וגם יש חילוק בי"א יום אינה גורם אלא יום א' ולפעמים בעי נקיים ש"מ שהזמן היא עיקר הגורם ולא הדם וכן בלידה יבשתא טמאה בלא דם למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם וגם בזה מיושב קו' התוס' הנ"ל: יהי' בהוייתו יהי' עמ"ש לעיל מ"א ע"ב פולטת ש"ז מנין ת"ל יהי' ור"ש פליג התם ושם ביארתי: דף נ"ה ע"א שמא יעשה עור אביו ואמו שטוחין לחמור צ"ע הא עבר על לא תלין נבלתו וא"נ דאין העור בכלל מ"מ עדיין מי היתר לנוול אביו לפשוט עורו מעל בשרו ועיי' בב"ב קנ"ה גבי מעשה בבני ברק ואמר ר"ג אי אתם רשאי לנוולו מיהו לתי' א' של תוס' דטומאה חמורא להו א"ש אבל לתי' ב' ק' וצ"ל דמיירי באופן שהפשטת עור הוא לכבוד אביו לחנוט אותו ולשמור העור לזכרון להרבות האבל וכ"כ הר"ן ורמב"ן בחי' כאן ע"ש ובזה ניחא נמי משצ"ע ממ"ש תוס' בסנהדרין מ"ח ע"א ד"ה משמשון ע"ז כ"ש עורו ואיך יעשה שטוחין ולא תי' שם אלא תי' א' של תוס' דכאן דטומאה חמורא להו וא"כ לתי' ב' של תוס' ק' ולפי הנ"ל א"ש דלא ילפינן ממשמשי ע"ז אלא דומיא דמשמשי' שהם לנוי ע"ז אבל אם העור אינו לנוי אדרבא ההפשט הוא לנוי אזי לא ילפינן ממשמשי ע"ז לאיסורא ושפיר דמי ומיושב נמי מה שהקשתי מאז לתי' שני של תוס' מ' דהעור המת שריא בהנאה א"כ מ"ט נאסרו עורות בהנאה הא תקרובת ע"ז אתיא ממת ומת גופא עורו מותר עיי' היטב במתניתן וגמרא ע"ז כ"ט ע"ב ובתוס' י"ט שם מ' דעורות לבובין העור בעצמה נעבדה ולק"מ אבל לא נ"ל כן אלא שהבהמה הוא תקרובת והעור נאסרה וכבר הארכתי בזה באריכות בחי' למס' ע"ז וגם בתשו' אחת: וכעת נ"ל דלק"מ דגם עור המת אסורה בהנאה כשהיא לנוי על המת ק"ו מתכריכין כנ"ל ומכש"כ עורות לבובין והכא לא מיירי אלא שההפשט הוא לכבוד המת וק"ל: ודע תה שנדפס בתוס' ועו"ד קדשים מותרים בהנאה הוא ט"ס וצ"ל ועור קדשים וק"ל: וכולן עיי' דבר פלא בנודע ביהוד' חי"ד סי' כ"ג: והשתא דנפקא לן מזב את זובו טמא ל"ל יראה דלא נעלם מהמקשן דהזב את זובו קאימנא אלא דהוה ס"ל דלא צריכין רק גילוי מלתא בעלמא לקיים הק"ו לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ כי הפרכא דשעיר הוה ס"ל שהוא רק פרכא כל דהוא כמ"ש תוס' דבזוב איכא טומאת מגע ומשו"ה סגי בגילה מלתא בעלמא לקיים הק"ו ותי' ר' יודא ז"א דפירכא גמורה הוא ושפיר אצטרך זובו טמא: נילף רוק מיבמה לאו דוקא גז"ש הא לא קבלה מרבו וכן הק' בס' צדה לדרך בשם בעל קרבן אהרן אלא עיקרו סמך אק"ו השתא ברוק יבמה דלא עשה לעיני הזקנים כאלו נגע רוקו של זב שעשה כוחו וניעו כרוקו לא כש"כ שיעשה שלא נגע כאלו נגע ודקאמר נילף רוק ה"פ נילף הפי' של רוק דזב מהפי' של רוק דיבמה וע"ש בצידה לדרך שהביא באריכות דברי הקרבן אהרן ליישב דברי הרא"ם דמייתי מהרש"א ולא העלה ארוכה: דף נ"ו ע"ב איבעאי להו עד שעת כיבוס חזקתו בדוק וכו' התוס' לא גרסי איבעי להו שהכל חד ולכאורה לתי' א' של תוס' ד"ה בודק וכו, מ' דגם למסקנא דאין חזקתו מתכבס מ"מ לא מטמא אלא אשכח בסטרא משא"כ במבוי דלמסקנא אפי' בלא גומא טמא למפרע א"כ י"ל משו"ה חלקו לב' בבות אמנם נ"ל דגם לתי' ראשון של תוס' ה"פ הואיל וראוי שבנות ישראל יבדקו חלו קיהן בשעת כיבוסיהן משום הנך כתמים דמשתכחי בסטרא וזו לא עשתה כן תפסיד אפי' כשנמצא שלא בסטרא דומיא דלעיל ל"ד ע"ב דמפסידה עונה ע"ש וה"נ דכוותי' וא"ש לשון ר"מ מפני מה אמרו וכו' וק"ל: מפני שחזקת ב"י בודקין מבואותיהן בשעת כיבותיהן מזה הוכיח המרדכי ריש מס' פסחים דלא מבדק שפיר בלא כיבוד לכן יש ליטול נוצות לבדיקת