ליקוטי חבר בן חיים ז פח

למעוטי ריחנא כי כל הנשמה לא קאי אלא אברכה ראשונה ולא אאחרונה וממילא לברכת כל המצות כולן וק"ל ע"כ השיטה: מהו דתימא כל נהני' מביאה קרבן ונאכל קמל"ן מלשון רש"י מ' דבכתמים מביאה קרבן מיהת והרמב"ן פליג: ובסדרי טהרה כ' דגם רש"י מודה בסתם כתמים רק הכא שכבר ראתה שני ימים משו"ה מביאה קרבן ולא נהירא לי דא"כ הו"ל לאשמוענן נמי מה דינו של יום א' ומשני חולקין אם להביא קרבן אם לא אע"כ או דאין שום קרבן בכתמים או דלעולם מביאה קרבן ואינה נאכל והשתא לא צריכא למתני יום א' ושני חולקין דלענין טומאה הו' ק"ו מג' חלוקות ולענין אינו נאכל הו' ק"ו מב' ימים וחלוק א' ודלא כסדרי טהרה וק"ל: אמר רבא בהא זכינהו רבי חבא לרבנן וכו' הק' תוס' מנל"ן לרבא דילמא דוקא ב"ג מקומות וכו' פי' והא דתנן בברייתא את יש בו כדי לחלק ג' גריסין שהן כגריס ועוד ר"ל שיש בו ד' גריסין שאם נניח שגריס א' הוא ממאכולת עדיין נשאר כג' גריסין לג' ימים וק"ל: ואידך אגב זוהמא דם מאכולת נהי דבעלמא לא נימא דילמא אפי' בכמה גריסי' הכל הוא מכמה מאכילת בחדא דוכתא סירכא מ"מ הכא אורחא הוא שבא אצל הזהומא של דם נדה: ר"י בן אגרי' אומר משום ר"י א' זו וא' זו חוששת הך ברייתא סתמא כפירושא דמיירי מבדיקת בין השמשות דוקא דהא לר"י קיימינן ולדידי' לא נעשת זבה כלל כ"א בין השמשות משום דס"ל מקצת יום נעשה שמור לחבירו מיהו לאו בין השמשות ממש אלא קודם לי' מעט באופן שלא תשאר רגע מהיום לחשוב שמור ובסדרי טהרה כ' על רש"י מ"ש ועיי' בכל זה מ"ש תוס' לקמן ע"ב ע"א באריכות וק"ל: בעזרת אלקי קדושי, סיימני פ' שישי אתה אל רועי, הי' בעזרתינו פ' שביעי: דם הנדה ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ויבשין הך לחוץ הוא משנה שאינה צריכה וצ"ל דלדוקא אתא אי אינו יכול להשרות במעל"ע ולחזור לכמות שהי' אלא צריך זמן רב יותר מעל"ע אז אפי' בלח נמי אינו מטמא ומכש"כ יבש היינו קודם שריי' וק"ל: מנה"מ פי' רש"י שדם הנדה מטמא במגע ובמשא פי' דמגע לחוד פשיטא דמטמא דלא גרע מש"ז ומראי' א' של זב אבל במשא מנל"ן דמראי' שני' של זב ליכא למילף דמה לראי' שני' שצריכה ז' נקיים משא"כ דם הנדה ובסדרי טהרה כ' דבמגע ידעינן דמטמא משום דמקור מקומו טמא ותמה על הרמב"ם שטיהר דם ירוק והלא מקור מקומו טמא וכי עדיף מג' טיפי מרגליות ומ"ש כ"מ מס"פ כל היד כ' סדרי טהרה אין ראיי' ששם אזלינן למ"ד מקור מקומו טהור ע"ש ותמהנו עליו נהי דמקור מקומו טמא מ"מ איננו יותר מאב הטומאה והדם נעשה ולד הטומאה ונהי מ"מ האשה מתטמאה מהדם ביציאתו מגופה משום דנוגעת בו בחיבורו כשהלוקח נוגע בראשו א' במקור וראשו א' בפרוזדור בחוץ מ"מ כשיצא הדם לחוץ איך יטמא אדם במגע הלא אין ולד הטומאה מטמא אדם וצ"ע קצת לעיל ט"ז ע"א רש"י ד"ה מקור מקומו טמא מ' שהוא אב הטומאה ויש ליישב ועיי' מ"ש תוס' לקמן ע"א ע"א ד"ה מקור וגם מ"ש מדם ירוק נ"ל מכיון שמבואר מס"פ כל היד דדם ירוק איננו משקה אינו מקבל טומאה מהמקור משא"כ ב' טיפי מרגליות שהם דם צלול כפי' רש"י לעיל מ"א ע"ב והו"ל כדם מגופתה שהי' משקה ומקבל טומאה מהמקור אבל דם ירוק לא וק"ל: אמר ר' יצחק אמר קרא יהי' בהוייתי' יהי' והק' תוס' הא לרבא דלית לי' שעיר המשתלח יוכיח יהי' למה לי וכ' דאצטרך למצרעת שראתה נדה וק' אכתי נימא ק"ו מדם טהרה של מצורעת ונימא דהשתא טהור בטהור היינו דם טוהר טמא בטמא לב"ה לעיל ל"ד ע"ב טמא בטהור אינה דין שיה' טמא בטמא ולזה העירני תלמידי הבח' הרר' מאיר א"ש וי"ל דלרבא דאית לי' לקמן נ"ו ע"א מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים א"כ לעולם ליתא להם ק"ו כלל דאיכא למפרך אסוף דינא מה לטמא בטהור שכן גורם טומאה לאחרים משא"כ טמא בטמא והא דאמרי' הך ק"ו בפ' כיצד הרגל וגם תוס' לקמן בשמעתן כ' מזה ולא חשו להך פירכא היינו טעמא משום דס"ל גורם טומאה לאחרים אין שום מעלה ושעיר המשתלח יוכיח ואי משום קו' הש"ס לקמן נ"ו ע"א ונילף מזובו וכו' ס"ל זובו מעון הוא ולק"מ קו' הש"ס וכמ"ש תוס' שם ד"ה ונילף כן י"ל קו' הנ"ל אמנם בלא"ה ק' אתי' תוס' דהכא