ליקוטי חבר בן חיים ז פז

מ"ח ע"ב ע"ש והנה מ' מדברי התוס' דהך הלכה כדברי כולן קאי נמי לפלוגתא דקביעות מקום הנ"ל למר סגי א' בגבה וא' בכריסה ולמר בקשרי אצבעותי' וכו' והנה מ' מרש"י ד"ה א' בגבה דלכו"ע בעי דוקא באותו מקום עכ"פ וכן פ' הרמב"ם אלא שק' לזה הא איכא מ"ד א' בקשרי אצבעותי' וא"כ דילמא אינך נמי לא בעי אותו מקום דוקא וי"ל לזה פי' רשי' בין קשרי ואינה מביאה שער עד שתגדיל עכ"ל פי' וכיון שגדלה כולו האי מסתמא כבר הביאה ב' שערות באותו מקום ונושרו וק"ל: כאן נכתב מה שנשמט לעיל נ"א ע"ב בסוגיא כל הטעון ברכה לאחרי': כל הטעון ברכה לאחרי' יש להקשות מברכת אשר יצר וי"ל משום דאינו ראוי' לברך עליו עובר לעשיית צרכיו' משום דאז תפלתו תועבה אבל אה"נ דמעיקרא אלפניו וכמ"ש תוס' אברכת הטבילה ואולי י"ל כי ברכת אשר יצר הוא ג"כ כמו ברכה אחרונה על אכילה אעפ"י שכבר בירך אחר שנהנה גרונו מ"מ עוד ראוי' לברך ברכה שפעל המאכל את פעולתו וחלק לכל אבר חלקו המגיע ומפנה הפסולת לחוץ והכל שייך לברכה אחרונה על אכילה ובס' הלכות קטנות למהר"י חגיז ראיתי שצדד דשייך אשר יצר לברכה ראשונה על תשמיש המטה ודעת מהר"י יעבו"ץ בסידור שלו שברכת המפיל נתקנה גם על ככה ושיש לברכה קודם תשמיש: ואיידי דאיירי הי' נ"ל לפרש ברכת בורא נפשות שהיא ברכה אחרונה שאחר האכילה והשתיה ויראה קצת שהיא ג"כ כעין ברכה ראשונה כי ידוע שלכל דבר מהדומם צומח חי מדבר יש לו נפש או דוממי' או צומחת או חי או מדברת והנפשות מתעלות ע"י אוכל נמצא ע"י המאכל מתזן הגוף מגשמיות והנפש מרוחניות נפשו והנה לא יאמר על שום דבר שבראו הקב"ה חסר ח"ו כי אעפ"י שלא נתן הדיבור לבעל החי לא יאמר שהחסירי הדיבור שללו ממנו כי אותו מעבי האדמה שנברא ממנו החמור לא ראוי' לשום מעלה יתירה לאשר הוא עתה ועל זה אמרו חכמז"ל לדעתן נבראו בקומתן ובצביון נבראו אמנם הנפשות שהם רוחניות ע"ז יאמר בודאי שהקב"ה החסר נפש הדומם שלא יהי' בו כח יותר רק לנפש רק לדומם כדי שעי"ז יתאוה וישתוקקו להתעלות על הצומח וכן הצומח על החי והחי על המדבר שבו השלמת הכל אם הוא עובד ד' שומר מצותיו כמבואר אצלינו באריכות ובביאור במקומות בעז"ה גלל כן אומר אני כי אחר שכבר אכל אדם לשבר רעב גופו אשר אז יתחיל העיקול ויפרוד נפש המאכל וידבק אל נפש האוכלו לזון את נפשו יש לו לברך עתה ברכה ראשונה על אכילת הנפש שלו וזה נוסחא בורא נפשות רבות וחסרונם שהוא ברא נפש לכל מין שבעולם וגם הוא ברא החסרון להנפש על מה שברא פי' יותר מכל מה שברא בעולם כי בכל מה שברא בעולם לא ברא לו חסרון חוץ מהנפש ועשה כן כדי להחיות בהם נפש כל חי שיה' ע"ז חיות לנפש כל חי ויתעלה זה עי"ז כנ"ל: לאפוקי רוחני יל"ד דשביק מצות דעסיק בי' ונקט ריחנא וכמ"ש תוס' ע"כ נ"ל דהנה בברכת הנהני' כתיב ברכה אחרונה בקרא ואכלת ושבעת ומנה ילפינן בק"ו ברכה ראשונה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכש"כ ואע"ג דהאי במזון דפת כתיב ואינך ברכות דרבנן נינהו מ"מ אהאי קרא סמכינהו ואמנם בברכות התורה לפניו כתיב בי' כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו וה"ה לברך על כל המצות אמנם לאחרי' לא כתיב וליכא למילף מלפניו דשבע מרעב ליכא למילף אע"ג דאמרינן בברכות דילפינן ברכת התורה לאחרי' מבהמ"ז לאחרי' ההיא אסמכתא בעלמא דלא אמרו לברך ברכת התורה אלא בציבור ומשום כבוד הציבור אבל לא זולת זה נמצא דאין לברך על שום מצוה לאחריה אך לכל זה כשכבר ידעינן דבריחנא לא מברכינן לאחרי' אך להס"ד דגם ארויחנא מברכי' לאחריה וברכת הריח נפקא לן מכל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנות ממנה ולא הגוף הוה אומר שזה הריח ואי נימא דכלל זה גם ברכה אחרונה נמצא דאדבר שהנשמה נהנות בו מברכינן גם ברכה אחרונה וה"ה למצות לברך ברכה אחרונה וא"כ לפי אותה הס"ד כד הוי משני למעוטי מצות ע"כ הו' ס"ל דאתי למעוטי כגון תפילין דבסילוקין עדיין לא נגמר מצותן דהא כל עצמן לא הניחו אלא להיות לנו לאות ולזכרון שלח נשכח ד' ואטו בלילה ובשבת הותר לנו לשכח ח"ו אלא בשבת לא צריכין אות שהשבת בעצמו מזכיר לנו את ד' ובלילה שאין זמן מנאכה ומו"מ לא נבוא לשכח וכטעמא אלו אבל לא שנגמר מצות הזכרון נמצא דמשו"ה יש טעם שלא לברך בסילוקות תפילין כ"כ הו' ס"ל לפרש כשתי' לו למעוטי מצות דאתפילין ודומיהן קאי ולכך פריך דלבני מערבא דמברכי' גם אסילוק תפילין א"כ מה ממעט דמכש"כ דמברכינן גם אחר אשארי מצות דגם אינן יש לנו לברך עליהם ומסיק