ליקוטי חבר בן חיים ז פד

וי"ל עפ"י מ"ש הפר"ח ששאל רופא א' על דג שטיקוס מרינוס דיש לו קשקשת ולא סנפיר ולפי הכללי הרי הוא טהור והרי הוא סם המות ואיך התירו התורה ודרכי' דרכי נועם כתיב ע"ש: ולפענ"ד אין הקושי' מפני שאין לו סנפיר וסותר הכלל ז "א דאטו סנפיר הוא דוקא מה שאנו קוראין פלוסו"ן בלע"ז אלא כל דבר הבולט מגופו שהיד מסכסך והוא שט בהם במקום סנפיר עומד וזה הדג שיש לו רגלים והיינו סנפירי' שהוא שט בהם וזה ברור והוא טהור לפענ"ד ומותר באכילה ובס' הלכ' קטנות להרב מהר"י חגו"ז בחלק א' סי' רנ"ה מסתפק בהתירו ולפענ"ד אין כאן מקום ס' כלל אך עיקר שאלת הרופא להיותו סם המות ודרכי' דרכי נועם כתיב: והנה נראה לי שאלתו הוא עפ"י מ"ש הרמב"ן דיש מפרשי' טעם לסי' סנפיר וקשקשת משום דאינך דגים אינם שטים עפ"י המים אלא דרים בקרקע המים ומזיקים לאוכליהם וא"כ מכש"כ שהי' לנו לאסור דג הנ"ל שהוא סם המות גמור ולפענ"ד אה"נ אי נניח למינח טעם הנ"ל ונדרוש טעם דקרא א"כ אה"נ דהאי דג אסור מק"ו דהשתא דגים שאין בהם סם המות רק משום שהם דרים בקרקעות המים ויש בהם קצת היזק לגוף אסרתן התורה ופשוט הוא שנאסרו אפי' אם נמצא המציאה ע"י הרוקחים להוציא מהם עפרורית הים דככה נוכל לעשות בכל מין ומין ע"י חרמת הקומי"א א"כ ק"ו שנאסר אותו דג שהוא סם המות גמור אפי' אחר שרקחוהו הרוקחי' והסירו המות ממנו ואה"נ דאסורי' ואפ"ה שפיר כ' רחמנא כל שיש לו סנפיר וקשקשת וסמך עצמו אק"ו דלא נטעה להתיר הדג ההוא דק"ו דאורייתא הוא: אבל האמת יורה דרכו כי חלילה לנו לומר שטעמי תורה הוא משום רפואת הגוף ותקרי' ואין לתורתינו עסק בזה אבל הכא הוא לרפואת הנפש ולפני' ית"ש נגלה טעם לחלק בין יש לו קשקשת ובין אין לו והאי דג מורינוס הנ"ל בכלל היתר מפני שיש לו קשקשת מהם מגלים לנו על סנפירי' פי' שרגלי' נדונים כסנפרי' לפי הכלל המסור בידינו שכל שיש לו קשקשת ע"כ שיש לו סנפיר ומותר באכילה ואין בזה היזק הנפש ואם כי יש בו היזק לגוף מה לתורה בזה דבר זה מסור לטבעים ונפקא מיני' שאם ע"י המצאה יוסר המות ממנו הרי היתר גמור באשר עושין הרוקחי' באמת והנה הי' מקום לטעות דאי הו' כתיב קשקשת ה"א היינו סנפיר כדי שלא נאמר התורה היתירה סם המות ע"כ הו' דחקינן למימר היינו סנפיר ואפי' למסקנא נמי דקשקשת לבושא הוא מ"מ אכתי הי' טעמא משום רפואת ונבוא לאסור דג הנ"ל וכיוצא בו מק"ו הנ"ל לכן הדר וכ' רחמנא סנפיר שהוא סותר לגמרי והוא חמר כאלו חששה התורה שלא יבוא א' בסוף העולם ויפרש קשקשת דבר שהיד מסכסך בו ויאמר היינו סנפיר ויאסור הנ"ל לכן כ' רחמנא סנפיר וא"כ מזה מוכח להדיא התירו של דג הנ"ל וזה מרומז ביגדיל תורה ויאדיר דמהאי קרא יליף רחב"ע שרצה קבו"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות לרפואות הגוף ולא לזכותן בלבד: ויש מקום אתי לומר בהיפך דהך דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר היינו או סנפיר או רגלים וקמל"ן קרא דכ' סנפיר דוקא סנפיר ממש ולא רגלים ולא אתא למעוטי אלא הך דג הנ"ל דרגלים לא מקרי סנפיר ולא חייש לדג הנ"ל שיבוא לאכלו משום שהוא בלא"ה סם המות וליכא למיחש למידי והא דהצריכא התורה לאוסרה ביותורא דסנפיר אע"ג דבלא"ה לא נאכלנו משום שהוא סם המות י"ל משום יגדיל תורה ויאדיר והוא עפ"י פי' רש"י והרע"ב במשנה דסוף מכות אהך דרחב"ע דרצה הקב"ה לזכות ישראל ע"ש וזה עולה עם דינו של בעל הלכות קטנות הנ"ל לאסור הדג הנ"ל ומ"מ לא נהירא לי לאסרו דאכתי האיך כיילי רבנן כל שיש לו קשקשת ולא חשו לדג הנ"ל ואי משום שהוא סם המות ובלא"ה לא נאכלנו הלא עינינו רואית עתה שהרוקחים מוציאין המות ממנו והוא מצוי וגם אצלינו אצל הרוקחי' בשם הנ"ל והוא בדוק למי שישען על ביתו ולא יעמוד לאפיסת כח לחלישת כלי המשגל נקח ממנו ויתרפא ואיך לא חשו חכמז"ל שנבוא להתירו אע"כ האמת כן הוא שמותר הוא ואולי מטעם זה בעצמו שייך רצה הקב"ה לזכות לאסרו שלא יבוא לידי ניאוף ע"י שמטבעו להרבות תאוה וברוב המקומות מוזהרים למוכרה כ"א עפ"י צואת הרופאים מומחה א"כ י"ל דקתלין קרא בסנפיר לומר קשקשת דומיי דידי' דהיד מסכסך בהם ולאפוקי אותם שאינם ניטלים ביד אעפ"י שקשקשת פירושו לבושא והרמב"ן בחומש כ' אותן שאינם נוטלין ביד לא שייך לומר לבושא אלא מגופא הם ולא הי צריך קרא ע"ז שייך שפיר יגדיל תורה ויאדיר הרבה אמר לנו טעמי' כדי שנדע ולא נטעה וגם זה נכון: דף נ"ב ע"א איש כ' בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה וי"ל דלא הו"ל לאתוי הך דאיש בפרשה אלא הכי הול"ל כיון דלא כ' אשה למעוטי מה"ת לחלק