ליקוטי חבר בן חיים ז פא

העלה הרמב"ם בהלכ' עדות עפ"י הכ"מ שם ודלא כפשיטא דסוגיא וכבר ישבתי לנכון בחי' ר"פ שבועות העדות ע"ש והנה שם כ' תוס' טעם נכון דלא מציל למילף בכי האי לה מאשה ע"ש וק' א"כ יהי' עבד כשר לדין דלא שייך האי טעמא דגבי עדות לרמב"ם הנ"ל ולה מאשה נמי לא ילפינן לענין זה א"כ יהי' כשר לדון מיהת לתוס' שכ' דגר נמי אינו כשר לדון אלא גר חבירו אבל ישראל לא דלא מקרי מקרב אחיך א"כ עבד כשר לדון מ"מ עבד אינו ראוי' לדון לא ישראל ולא אפי' גר דלגבי גר לא מקרי מקרב אחיך ולא מתכשר אלא עבד חבירו והיינו שבא לדון על ממון שאין לרבו רשות עלי' וכה"ג וזה א"א דעכ"פ א"א לקבל עדות דעבד פסול להעיד אפי' לחבירו עבד ואעידי ישראל לא מצי טבד להיות דיין לקבלם וכיון דלא חזי' לרוב דיני ממונות אינו בכלל אשר תשים לפניהם וממילא דלא מתכשר אפי' להודאת מקצת דלא בעי עדות כן י"ל אך להסוברי' דגר דן אפי' ישראל וזהו שיטת רש"י דמייתי תוס' לעיל א"כ הה"נ לעבד שיהי' ראוי' לדון עבד חבירו וא"כ ק' איך כייל דכשר לדון כשר נמי להעיד הא איכא עבד דכשר לדון ופסול להעיד וי"ל דיראה דמצות דיינים הו"ל מ"ע שהזמן גרמא אפי' להסוברי' דבדעבד כשר בלילה וחולקי' אהתוס' פ' מצות חליצה ק"ד ע"א ד"ה מ"ס ועיי' בתומי' סי' ה' מ"מ לר"מ דמתניתן אתי' כוותי' ויליף מנגעי' בודאי מודה אפי' בדיעבד פסול עיי' וכן להסמ"ע דס"ל בלילה כעין יומא כשר אפי' לכתחילה מ"מ היינו נמי לרבנן בתחילת דין משום דנפקא להו מביום ולא כעין יומא מקרי שפיר יומא כמו שמוכיח הסמ"ע שהדלקת נירות מהני כמו ביממא אבל לר"מ דנפקא לי' מהיקשא דנגעי' והתם כ' בהדיא ולא לאורי וכמ"ש תוס' בסנהדרין דעיקר סמיכת ההיקשא מלי ולא לאורי הוא ע"ש וא"כ גם הסמ"ע מודה דלילה פסול לגמרי אפי' אם מדליק נירות כעין יממא והו"ל מ"ע שהז"ג וא"כ אפי' למ"ד נשים סומכת רשות מ"מ הכא מודה דא"נ רצתה להחמיר ע"מ לדון מ"מ אינה יכולה בכפיי' כיון שלא נצטוית ע"כ וה"ה לעבד דיליף לי' מאשה לענין מ"ע שהז"ג והוא מבואר ומשו"ה פסול נמי לדון וא"ש: אלא דאכתי ק' לי דהא פשיטא דליכא למימר דכד סתים רבי להך משנה דהכא הו' ס"ל באמת הלכה כר"מ ומ"מ פסקי' כסתמא דסנהדרין משום דקסתים לי' לגבי הלכתא דדינא ז"א אדרבא סתמא דהכא עדיף דקתני לי' לגבי הלכתא פסיקא כמבואר בע"ז ז' ע"א אע"כ צ"ל אה"נ אי הי' כוונת רבי למפסק הלכתא בהאי סתמא הוה קייל"ן כהך סתמא אלא דאמרי' שלא הי' רוצה כלל למסתם כר"מ אלא משום שרצה לעשות כלל שלו כל הכשר לזה כשר לזה ויש שכשר וכו' ולא מצי למתני כן אלא אליבא דר"מ לכן תנא כחד תנא ולעולם לא עלה על דעתו למסתם כר"מ ומשו"ה סתמא דסנהדרין עדיף כצ"ל וא"כ ק' אמאי לא סתם הלכתא כרבנן ואיפכא כל הכשר להעיד כשר לדון ויש פסול להעיד וכשר לדון ומני עבד לרבנן דלילה כשירה לדון ולא הוה מ"ע שהז"ג ועבד כשר לדון וה"נ ק' לחד שינוי דתוס' דאשה כשירה לדון אע"כ מזה מוכח לרבנן נמי דלא ילפינן מנגעים ופסלי תחילת דין בלילה מביום מ"מ פסול אפי' בדעבד כתוס' יבמות ק"ד ע"א הנ"ל ואפי' כעין יממא נמי פסול וכהש"ך דלא כסמ"ע הנ"ל וא"כ אשה ועבד פסולי' לתחילת דין דהו"ל מ"ע שהז"ג וממילא פסולי' נמי לגמ"ד דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וא"ש ומזה מוכח נמי דסומא בשתי עיניו פסול לד"מ כהרמב"ם דלא כתוס' דשמעתן ד"ה ור"מ הוא דאלת"ה אכתי ליתנא איפכא דיש פסול להעיד וכשר לדין ומני סומא בב' עיני' דפסול לעיד מאו ראה וכשר לדון אע"כ אה"נ דפסול גם לרבנן ומטעם שיתבאר אי"ה: סתמא אחרינא אשכח פי' רש"י דכי היכא דלענין לילה לא מקיש לענין סומא נמי לא מקישי': ובסנהדרין הק' תוס' דלמא דוקא לענין לילה לא מקיש דגלי קרא בכל עת ע"ש ולפענ"ד אה"נ דכי ס"ל לרש"י ומשו"ה דקדק בלשונו וכ' לענין סומא נמי לא מקיש ולא קאמר סתמא ש"מ לא ס"ל לרבנן היקישא כלל אע"כ פשיטא נוא דרבנן נמי מקשי רק לענין לילה דגלי קרא וממילא דלענין סומא נמי א"א להקיש דאי נימא דסומא פסול אפי' רק לתחילת ממילא נפסל נמי לגמ"ד משום דאין תחילתו וסופו בכשרות ויהי' א"כ לילה כשר וסומא בא' בעינא פסול ובעדות הסברא איפכא דקבלת עדות פסולה בלילה לכו"ע וסומא בא' מעיני' כשר מדאצטרך או ראה לסומא ב"ב עיני' וא"כ הו"ל נגד הסברא משו"ה לא ילפינן היקישא לענין זה אבל לשאר מילי ילפינן והיינו נמי דעת הרמב"ם דסומא בב' עיני' פסול לד"מ והיינו מהיקישא דס"ל רבנן נמי ילפינן מהיקישא: והנה שם בסנהדרין פי' הרי"ף דלרבנן היינו טעמא דמכשרי סומא משום דהרי סומא בא' מעיניו ביום חזי טפי ממאי דחזה פקח בלילה וכיון דמכשרי