ליקוטי חבר בן חיים ז עז

נשרו עיי' מהרש"א דדברי רש"י צריכי' עיי' דמתחיל בנאמנת ומסיי' בשמא נשרו וי"ל דרש"י מיירי בלא בעל דהו"ל ספיקא דרבנן בעלמא ולא הו"ל למיחש לשמא נשרו וגם הי' ראוי' להאמין נשים דהימניה רבנן בדרבנן כמ"ש חי' הר"ן בשמעתן אך תרי קולא בחדא דוכתא לא מקלינן להאמין נשים דליתנייהו לשערות ודלא למיחש לשמא נשרו כולי האי לא מקלינן לכן הוצרך רש"י לתרווייהו א"כ ס"ל לרש"י דהכי אפי' בדרבנן אין ראוי להקל בעדות משום דמתנגד לחזקה דרבא וליכא שום קולא אלא דהו' כמו שלח ואחוי בקידושין ס"ו ע"ב ובתוס' שם ומשו"ה כ' רש"י דהכא לא יועיל זה דא"נ יבדוק אחריה ונמצא כדבריה שאין כאן שערות אכתי איכא למיחש שמא הי' תחילה בשעת נישואין ועתה נשרו ומיירי שהגידה האשה שראתה מיד בתחילת כניסת שנת י"ב באופן דלא שייך נשרו מ"מ לא מהימן דבין כך שנביא אנחנו לבדוק אחריה אפשר שנשרו וק"ל: מיהו צ"ע קצת הא לר' יודא קיימא ור"י ס"ל לקמן נ"ב ע"א במתניתן דהבת ממאנת עד שירבה השחור על הלבן ומהכ"ת ניחש בהאי לשמא נשרו וכי אית כאן חזקה דרבא שכבר הרבה השחור ועמ"ש תוס' ביבמות י"ב ע"א ד"ה דאפי' וכו' אי הזמן גורם או לא ע"ש: שאין משיאין ספיקות עפ"י נשים כבר הזכרתי דלהרשב"א מחמרינן אפי' בס"ס ולא תמאן אעפ"י שלא נודע שהיגיע לכלל שנים משום ס' שמא היגיע לשנים וכבר הי' לה שערות ונשרו וכ' מהר"י טראני שזהו דעת הרי"ף מדלא דחי ראייתו של ר"ח דהתם בב"ב בודקין למיאון מיירי בדלא ידעינן שהיגיע לכלל שנים אע"כ בכה"ג נמי מחמרינן וכבר כתבתי מזה לעיל ולכאורה יש להשיב על זה דא"כ מנל"ן דבודקין למיאון לאפוקי מדר"י דאמר עד שירבה השחור ופי' התוס' דמסתמא דבודקין דמיאון דומיא דבודקין דקידושין והיינו אחר ב' שערות והשתא דלמא לעולם כר' יודא ומ"מ בודקין אחר ב' שערות שעי"ז נדע שהיגיע לכלל שנים ואז ממילא אזדא לי' ספק גדלות וליכא אלא ס' רבוי שחור ומחמרינן אע"כ לא מיירי בכנ"ל וי"ל דאי הו' מוקמי' בלא נודע מספר השנים וכנ"ל שפיר הו"מ לאוכיחו לאפוקי מדר' יודא מדאמר בודקין דומיא דקידושין וגיטין וחליצה דהוה ע"כ ע"י אנשים דוקא משום שלא נודע מספר השנים צריכין עדות גמור וכה"ג למיאון נמי ואמאי הא מיאון דרבנן בעלמא אפי' בבעל הא לשמואל קיימא התם בב"ב דס"ל ע"ד קידושין הראשונים בעל ועמ"ש תוס' לקמן נ"ב ע"א בזה ואין להאריך וק"ל: כי אמר רבא חזקה למיאון פי' דחיי' שמא נשרו ע"כ צ"ל דכל הסוגי' מיירי בבדקי ולא אשכחן אלא גומא ואיכא למיחש שהי' בה ב' שערות ונשרו דאי משתכחו ב' גומות הרי הן כשערות ובדלא משתכחו כלל מה בכך שהי' לה ונשרו הא שערות בלא גומא לא מועיל כלום אע"כ כנ"ל כמבואר לקמן נ"ב ע"א ודבר זה צע"ג ליישב כל הסוגיא והמפרשי' בזה: דף מ"ט ע"א ואב"א ר"ש ולאחר הפרק ולית לי' חזקה דרבא עמ"ש תוס' בשם ר"ח נ"ל סברת דר"ח דאיך יתכן שיה' תוך זמן כלפני זמן וא"כ רגע קודם בין השמשות של כניסת שנת י"ב יהי' שומא ורגע א' אח"כ נאמר חזקה הביאה סי' ואע"כ רבא ד זמר חזקה ס"ל כהך לישנא אליבא דרבא דלעיל מ"ו ע"א דלא אמר רבא תוך זמן כלפני זמן כמ"ש שם תוס' ד"ה קטנה וכו' וכיון דכל השנה כולה ראוי' להבאת שערות שפיר איכא למימר אחרי ככלות השנה חזקה הביאה בודאי אבל למ"ד כלפני זמן בודאי הדבר תמוה ואולי י"ל לשיטת ר"ת דתוך הפרק היינו יום אחרון פלוגתא הוא דר' יודא ס"ל כלפני זמן וא"כ איך יצדק חזקה דרבא ע"כ יהיב יום א' אחרון לזמן גידול שער ור"ש ס"ל דלית לי' חזקה ותו לא צריך ליום הנ"ל ועמ"ש בתומים רסי' ל"ה: פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים צל"ע לפמ"ש רשב"א בתשו' דשעת הדחק עבדינן כיחיד נגד רבים הביאה רמ"א בח"מ סי' נ"ה ויליף לי' מדלעיל ט' ע"ב מעשה ועשה ר' כר"א ע"ש ומ"ש שם והנה שם מבואר דהני מילי' היכא דלא אפסקא הלכתא כחד מיני' אבל היכא דאפסקא הלכתא בהדיא אפי' בשעת הדחק לא נעבוד כר"מ והיינו בבדקו ולא אשכחי דודאי בלא בדקו בלאה"נ לא נעבוד כר"מ דטעמא משום דחייש למעוטי הוא וכבר אפסקא הלכתא בעלמא דלא חיי' למעוטי ועוד דוקא לחומרא חיי' למעוטי ולא לקולא וא"כ לא שייך בשעת הדחק לסמוך אר"מ דמאי זו סמיכה דמסמכינן אר"מ להחמיר אלא אי קשי' דנפקא מיני' בבדקה ולא אשכחא דמ' לעיל בשמעתן דאי לאו דס"ל לרבנן א"א לעליון בלא תחתון ודאי מנתר נתר הי' מודי' לר"מ דלא חולצת משום דכיון דלא אשכחא הו"ל ס' מעליא ולא מיעוטא בעלמא דנהי דרובא תחתון אתי ברישא מ"מ כיון דקמן דלית לה ורובא לא מנתר הו"ל ס' השקול ולא חולצת כן צריכין לפרש: