ליקוטי חבר בן חיים ז ע

לית להו דשמואל לכן מקשה הפלאה לבל יחל אול מלקות או לומר דמופלא דישראל לאו דאורייתא ובדרוש הארכתי עוד בזה. מתיב רב הונא בר יודא לסייעה לרבא וכו' כן גרס הר"ן בחי' וכ' משום דאמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן מזה מ' דגם לענין הפלאה ללקות עליו אמר כן משו"ה פריך ארבא והוא תמוה קצת חדא מהיכ"ת לומר כן והוא בעצמו כ' דר"ה נמי ס"ל כהלכתא תוך זמן כלפני זמן רק בנדרי' אקשי רחמנא וא"כ דלמא רבא נמי ס"ל הכי ועוד מ"ש דפריך ארב ולא ארב ור' חנינא דאינהו מרא דשמעתן דתוך זמן כלפני זמן והנה שם בחי' הר"ן חסר בהעתקה בדפוס ולא זכינו לכל דברי' וע"ד פלפול אמרתי דודאי ארב ור' חנינא לא הו"מ להק' דאפשר דלפני זמן הוא לענין שארי מצות ולא לענין הפלאה וכנ"ל אך לרבא ע"כ אין לוקין מיהת דהא הו"ל התראת ספק עכ"פ דאין לומר כבר אייתי ב' שערות דמה בכך הא תוך זמן כלפני זמן ושומא בעלמא נינהו ואי משום דאזלינן בתר רובא כתי' תוס' לקמן הא רבא לא סמך אהאי חזקה אלא להחמיר למיאון ולא לחליצה וא"כ איך ילקה על הך חזקה וא"כ ק' על רבא דוקא אלא לפי"ז כדפריך מהך ברייתא הומ"ל דאתי' כמ"ד התראת ספק שמי' התראה ועוד כי משני בתר הכי אי' בל יחל הומ"ל אי' דאורייתא ובל יחל ממש אלא שאין לוקין משום התריות ספק ובחידוד הארכתי בזה: יכול יהי' חייב על הקדישו קרבן ת"ל וזה הדבר הרמב"ם השמיט הך ומ' דס"ל דחייב על הקדישו קרבן נראה לי משום דלמאי דקייל"ן בעל מיפר וחכם מתיר ונפקא לן מזה הדבר עיי' נדרים ע"ה ע"א ועמ"ש תוס' ב"ב ק"כ ע"ב ד"ה מבעי להו וק"ל וא"כ לא אייתר לן קרא לדרשא דהכא ומביא קרבן על הקדישו: לאותן המוזהרי' עלי' הק' תוס' איך סד"א שתחייב על זה קרבן יל"ד ומ"ש לא הק' כן לעיל כדמשני אי' דרבנן בעלמא א"כ איך ס"ד לחייב קרבן ע"ז ועוד למסקנא מסיק דלמ"ד סמוך לאיש לאו דאורייתא ברייתא אסמכתא בעלמא קאמר וא"כ ס"ד לחייב קרבן וע"כ צ"ל דלמ"ד חולין בעזרה לאו דאוריי' שפיר משכחת לי' קרבן אדרבנן כמבואר להדיא בנזיר כ"ט לר"ל שם ע"ש וא"כ ה"נ נימא הכי וי"ל דעיקר קו' הוא דהו"ל מה שלא הפרש הקטן שב ואל תעשה דלח מייתי קרבן אלא בקום ועשה דמשו"ה לא מייתי קרבן אכרת דפסח ומילה כמבואר במכות י"ג ע"ב וזה מדוקדק בלשון תוס' בקושיתו שכ' היכא ס"ד לחייבו קרבן משום שמניחין לו לעבור על נדרו עכ"ל פי' דהול"ל שב ואל תעשה ולפי"ז לפמ"ש משנה למלך ס"ה מ"א דהכא מיירי בספי לי' בידים והכי קאמר ש"מ ב"ד מצוים להפרישו באיסור דאורייתא מיהת וא"כ בדרבנן ספי לי' בידים מתסר דלמ"ד אין ב"ד מצוים להפרישו באי' דאורייתא א"כ בדרבנן שרי למספי לי' בידים ע"ש א"כ ה"ל ה"נ קאי ולק"מ קו' תוס' וק"ל: ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצוים להפרישו מכאן מק' אשיטת הרמב"ם ס' מ"א דאפי' באיסור דרבנן לא ספינן לקטן איסורא בידים וא"כ לא פריך הכא מידי דלמא לאותן המוזהרי' עליו ספי' לי' בידים וי"ל דהשתא להס"ד דקאי אאחרים שאכלו רק הבריי' מיירי אקטן עצמו וא"כ סיפא דפטורי מקרבן מעילה נמי קאי אקטן עצמו פטורי' והמוזהרי' ואי מיירי דאחרים ספו לי' א"כ הם מעלו שספו לי' והקטן פטור לגמרי אפי' הי' גדול כה"ג ואין הקרבן משום הקטן ואין לומר דאכתי משכחת לי' כשנתנה לי בשליחותו של קטן שהוא צוה להגדול שיתנו לו ובמעילה יש שליח לדבר עבירה ולא מעל הגדול ולעולם דספו לו ז"א דהא אין שליחות לקטן אע"כ לא מיירי בספו לי' בידים וא"ש פסק הרמב"ם אלא דלפי"ז תהדר הקו' אפי' רש"י דמ"ש לעיל בשם משנה למלך ליישב פי' רש"י דמיירי בספו לי' בידים ליתא כמ"ש וי"ל לפמ"ש בסמוך אי"ה דלמא רש"י אליבא דמ"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא קטן עושה שליח א"ש כנ"ל: כגן שהקדיש הוא ואכלו אחרים הק' תוס' דזדון שבועה לא מתקיים אלא בעצמו ולפענ"ד משכחת לי' בשהתפיסו אחרים בשבועתו של קטן עיי' ר"פ שבועת שתיים בתרא כ' ע"א וכאביי דשם וע"ש בר"ן ותיישב גם אליבא דהלכתא וק"ל: רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקה הק' תוס' דהו"ל התראת ספק וכו' ובהביא ב' שערות נמי לא מיירי דהא ר"י ס"ל תוך זמן כלאחר זמן דבריהם תמוהים אדרבא אי הו' ס"ל תוך זמן כלפני זמן מאי אהני לי' שערות שימא נינהו אבל השתא דס"ל כלאחר זמן ומיירי דיש לו שערות קטנות דלא כשיעור או באשה סי' שלא כשיעור המפורש במשנה דלקמן ומ"מ התראת ספק לא הו' דידעינן עד שנת י"ג יגדלו הסימנים הללו אבל מ"ש תוס' דעל רוב מביאין שערות בזמן זהו ק"ק לרבא דל"ל חזקה אלא למיאון ולא לחליצה ומכש"כ דלא יועיל ללקות וכבר הזכרתי זה לעיל: