ליקוטי חבר בן חיים ז סח

אייתר ברישא שום בבא לטפוי בהמה וצ"ל או דה"נ גבי תנוקת אין הבהמה נהרגת עלי' ולא הו"מ למפרך מרישא אלא שזה דוחק לחלק בין תנוקת לתינוק או שנאמר דבהמה בכלל כל עריות דרישא הוא וא"כ דפרט לי' בסיפא בהמה לרבות אתא אפי' בשוגג ושפיר פשיט מסיפא טפי מרישא ואפ"ה דחי לי' דבמזיד מיירי דבאמת לא מיירי מתניתן מדיני קניין כלל משו"ה לא תני אין חייבי' משום א"א ורישא דקתני לי' לטפוי בהמה אתי שאינו בכלל עריות ולעולם במזיד והא"ש דרש"י פי' התם ואינו מאכיל בתרומה אכהן דעלמא היינו לפי הס"ד דרבא התם והכי פי' לפי המסקנא דלא מיירי תתניתן רק מדינא ביאה ומפרשי' לי' ביבם וכמ"ש תוס' בסנהדרין הנ"ל וק"ל. שם ע"ב והיכא דחזיין לה דחריפא טפי וכו' סד"א היכא דלא קאמרי אינהו וכו' יש לעיי' מי דחקו להאי שינוי דחיקא דק' עלי' קו' תוס' ד"ה וקודם וכו' ואמאי לא משני דהוה סד"א קודם הזמן הזה נמי נדריה נבדקין אלא אם בדקה שלושים יום בשנה ולא ידעה שוב לא בדקינן לי' משא"כ בשנת י"ב בודקין כל י"ב וממשנה יתירה דייקינן דלאו הכי הוא ומזה ראי' לגרסת הרמב"ם שגרס בהיפך היכא דבדקינא וידעה וכו' פי' בודאי אי לא ידעה תחילת השנה פשיטא שצריכין לבדוק כל נדר ונדר אולי עתה ניתוסף לו דעת ובינה יתירה וזה אצ"ל אך קמל"ן היכא דבדקינא וידעה אפ"ה אם חזרה לנדור נדר אחר צריכין לחזור ולבדוק אולי השתא לא ידע וזהו חידוש גדול וא"ש נמי קו' הנ"ל דשפיר הק' בת י"א וכו' דהשתא בשנת י"ב בודקי' כל השנה מכש"כ בשנת י"א דלא סגי בבדיקת כל שהוא וע"כ צ"ל דשנת י"א כלל לא א"כ בת י"א למה לי: ואולי י"ל דהש"ס אזיל למ"ד הקדיש ואכלו לוקה וזה א"א לתלות מפני שיש בו דעה ובינה להפלות דמה בכך וכי יש לו חכמה יתירה מנותן התורה ית"ש שאסר לנו חלב ודם ואפ"ה אם אכלו הקטן הזה איננו לוקה ומה טעם ילקה אם יאכל מה שאסר על נפשו מפני הך דעתו קלישתא דאית בי' אע"כ לא משום דיודע להפלות אתינן עלה אלא משום גזה"כ וסימנא בעלמא הוא וכשם שהבאת ב' שערות שמשנת י"ב ויום א' לנקבה וי"ג לזכר הם סימני' להתחייב בכל המצות ועונשין ואין בזה טעם אלא כך גזרה חכמתו ית"ש ה"נ דעה להפלות הבא בשנת י"א לנקבה וי"ב לזכר הוא הסימן להעולם על איסור נדר והשתא שפיר אמר דהוה סד"א אם עברו שלושי' יום משנת י"ב לנקבה ולא ידעה הו"ל כאילו כבר עבר כל השנה בלא ידיעה להפלות ותו אין תועלת למבדקה דא"נ ידעה אין זה הסימן שקבלנו הל"מ דבעי' שנת י"ב כלו בידיעה קמל"ן דסגי אפי' ביום אחרון ממנו והא"ש נמי דלא הומ"ל דהוה סד"א דבשנת י"א בודקי' נמי אלא אם עברו שלושים יום תו לא מבדקה ז"א דמה"ת לומר כן וכי נטעה לומר כן דשערות מהני קודם שנותיהם הראוי' וה"נ לא מהני ידיעה להפלות כוין שאינו אלא משום סימן בעלמא אמנם הרמב"ם ס"ל כר"י ור"ל לקמן דאמרי' לוקין ולא הוא נמצא דלא אתינן עלה אלא משום ידיעה ובינה יתירה ע"כ הוצרך לומר בהיפוך וק"ל: ת"ר אלו דברי רבי רשב"א אומר במה דברים האמורי' בתינוקת וכו' לכאורה נראה דלא פליגא אלא לענין נדרים ומטעמא דמפרש ר"ח דלמר יש בינה יתירה לאשה ולמר בהיפך אבל לענין הבאת שערות ושארי סימני' לא יחלוקו במציאת דהדבר ידועה שהבת ממהרת להביא אע"כ כנ"ל אמנם ומה אעשה דבהדיא אמרינן לקמן מ"ו ע"א בשמעתן לא דכו"ע תוך זמן כלפני זמן ואידי בתנוקת ורישא ר' וסיפא רשב"א וכו' מבואר להדיא דפליגא נמי בשתי שערות וסימנים ממש ועדיין אני אומר דסוגיא דלקמן קאי למ"ד דהקדיש ואכלו לוקה א"כ הכל גזה"כ בלא טעם ונאמר נמי דפליגא במציאת אך ר' חשדא ס"ל דאינו לוקה והכל מטעם שיודע ומבין להפלות לכן חל נדרו וא"כ י"ל טעמו משום בינה יתירה באשה וי"ל בנדרים הוא דפליגא אבל בשאר דוכתא מודו כו"ע דתנוקת ממהרת להביא ובזה הבנתי מ"ש רמב"ם בפי' המשנה טעם חדש מלבו משום ששנוט הנשים קצרות מאנשים ע"ש והא"ש דזהו הטעם לכל המצות ועונשין תלה רחמנא בשערות שממהרת האשה להביא ומ"ט תלה רחמנא בהכי ע"כ משום שמהראוי' שהי' תקדים בחיוב המצות משום שחיי' קצרות ואע"ג שכ' כן גם לענין נדרים היינו משום דממילא תלי' בזה דין מופלא סמוך לאיש אמנם מ"מ שפיר אמר ר"ח דמשום בינה יתירה הוא דהרי כ' מהרש"א דבת י"ב שנה שלא הביאה שערות מ"מ אינה צריכה בדיקה דמסתמא יודעת להפליא ואלו זכר בן י"ב שנה צריך בדיקה וע"כ משום בינה יתירה הוא ועדיין הדבר צ"ע: בינה יתירה באשה יותר מבאיש אם הדבר כפשיטא היא תמוה קצת ומוכחא בחוש והנ"ל בזה ע"ד שאמרו אם אין בינה אין דעת ואם אין דעת אין בינה והמובן מפשיטא הוא כי הבינה הוא העיין החריף ההלך