ליקוטי חבר בן חיים ז סא

מי שאין לו טומאה אלא בה לפמ"ש תוס' בחולין דמודה רבא דסוף בית הבלועה בלועה הוא ולא פליג אלא אתחילת מקום בלועה ועל זה הק' שם בתוס' א"כ ל"ל קרא התם אטומאה בלועה שאינה מטמאה ת"ל מבה ולפענ"ד בה לא ממעט אלא סוף בית הבלועה דהוה סד"א דתיתו מק"ו אמעט מבה אבל תחילת מקום שהוא בית הסתרים ובלא ק"ו נמי מטמא זה לא אימעט מבה וא"כ תינח אי כבר ידעינן דבלועה לא מטמא אבל אי לא הו' כתיב אלא בה לא הו' נחתינן לחלק בין בלועה לסתרים וה"א גזה"כ היא ובין בתחילת בלועה ובין בסוף בלועה לא מטמא וא"ש וזה תי' של תוס' ונראה עיקר דמ"ש בשמעתן שהי' בית הבליעה רחב נ"ל דוחק ועיי' מ"ש בסמוך אי"ה: א"כ מה ת"ל והאוכל התם ילפינן מיני' טומאה בלועה דלא מטמא דמי לא עסקינן דאכלו סמוך לשקיעת החמה ותימא לי' דהאי קרא ממש כתיב נמי בפ' אמור גבי נבילת עוף טהור ב"פ אמור ומייתי לי' ר רש"י לעיל בשמעתן מ"ב ע"א ד"ה בגדים בבית הבליעה וכל נפש אשר תאכל נבילה וטרפה וכ"כ הרא"ם שם דדרשינן נמי מיני' לטהר טומאה בלועה גם בעוף שכן הוא ובאמת אלו לא נאמר ראוי הי' לאמרה וא"כ ע"כ גם בעוף סוף מקום בלועה טהור הוא דהו"ל בלועה ולא מטמא אלא בתחילת בליעתו שהוא בית הסתרים ובבהמה גזה"כ הוא לטהר שם וכדברי הר"ם והמפרשים כ' שהוא תמוה במ"ש דלרבא גזה"כ הוא וגם בסדרי טהרה תמה עליו במ"ש ב"פ שמיני דעוף אינו מטמא אלא בתחילת בליעתו ולפי הנ"ל דבריו מוכרחים והתימא על הש"ס דשמעתן דלא ס"ל דודאי מ"ש תוס' שבית הבליעה רחב הוא דחוק והעיקר כמ"ש תוס' שם בחולין לחלק בין תחילת בלועה לסוף הבליעה ולפי הנ"ל מוכח מקרא דגם בעוף אין טומאה בלועה מטמא וכרא"ם וצ"ל דברייתא דשמעתן דסיים בה א"כ למה נאמר והאוכל וכו' ולא מייתי מיני' הך דטומאה בלועה לא ס"ל הך דרשא מדאין מקרא יוצא מידי פשוטא ולא דרש מיני' אלא הך דשיעורא כדדרשינן נמי מהמזה מי נדה ולא יליף לטהר טומאה בלועה אלא מבה וכקו' תוס' בחולין באמת ולפום אותה ברייתא באמת אתי' שמעתן על נכון וכ' תוס' שם אבל באמת לפי מה דקייל"ן דאין מקרא יוצא מידי פשוטא כדבשבת ס"ג ע"א א"כ ע"כ ילפינן מפשוטא דקרא לטהר טומאה בלועה דמי לא עסקינן וה"ה מקרא דגבי עוף נמי ילפינן כן וכסתמא דחולין הנ"ל וכת"כ דמייתי הרא"ם וא"כ דברי הרא"ם מוכרחים: ואולי י"ל דס"ל לברייתא דשמעתן כיון דהך והאוכל לא מייתרי דאצטרך ליתן שיעור לנוגע ולנושא ורק משום דאין מקרא יוצא מידי פשיטא נילף לטהר טומאה בלועה בין בבהמה בין בעוף ולפי"ז נצטרך לומר דבתחילת בלועה הוא דמטמא במקום בית הסתרים ואפ"ה מטהר בהמה שם מגזה"כ בלי טעם זה דוחק וטוב שנסבול להוציא מקרא מפשוטא מאשר נאמר גזה"כ בבהמה לטהר בית הסתרים מה שלא מצינו אדרבה החמיר הכ' על הסתרים גבי משמשת משום טומאת קרי הקלה מכש"כ שלא נקל בנבלה החמורה א"כ סתמא דחולין אזלא לר' ישמעאל דס"ל גזה"כ לטהר עובר שמת במעי אמו והיינו לכשהוציאה ידו לבית החיצון שהוא בית הסתרים לרבא נמצינו למידין שכבר הקיל על בית הסתרים אפי' בטומאת מת החמורה אף אתה אל תתמה להקל בנבילה הקלה מטומאת מת ונימא אין מקרא יוצא מידי פשוטא ובין בהמה ובין עוף לעולם אין טומאה בלועה מטמא אלא במקום תחילת הבלועה שהוא בית הסתרים שמה מטמא ובהמה טהור מגהז"כ: אין שיעור לנוגע וכו' ועיי' מ"ש תוס' ולפענ"ד א"א לומר דאתי לטומאה בלועה לחוד דמי לא עסקינן וכו' דלזה הו' סגי אי כ' וטהר בערב וכיבוס בגדים דכ' רחמנא ל"ל אע"כ ליתן שיעור ומיושב נמי מ"ש תוס' ומיהו תימא כיבוס בגדים וכו' וק"ל: דף מ"ג ע"א בראוי להזריע מ"ש מהרש"א גבי ש"ז של גוי שנעקרה וירד וטבל עיי' בשני תירוצי תוס' דלחד שינוי אינו ראוי להזריע ביוצא בלא הרגשה אלא כיון שבתחילה נעקר והי' אז ראוי להזריע מטמא אעפ"י שעתה אינה ראוי' וא"כ אם זהו גוי לא נטמא ובעי' דגוי מיירי ביוצא בלא הרגשה דוקא א"כ לאידך שינוי דגם באינו יורה כחוץ ראוי להזריע אלא שאין ראוי' להתעבר א"כ י"ל אפי' בכה"ג בנכרי קמבעי' לי' וצ"ע בחגיגה ט"ו ע"א: שם ע"ב נפקא לי' מד"ר סימאי הכי אית לי' סתמא דתלמוד דמגילה פ"ק ולקמן נמי ר"פ דם הנדה מפיק דמטמא לח ולא יבש מרר ולא מהחתים ורמב"ם נמי פסק מ"ה אבות הטומאה דבעינן בחתימת פי האמה וכפי' התוס' לעיל כ"ב ע"א ד"ה אלא וכו' ע"ש מכל הלין נ"ל דלמאי דקייל"ן דדרשינן אתים קייל"ן כר' סימאי דמנה ב' וקראו טמא ג' וקראו טמא וממנא דג' הוא זאת הי' טומאתו בזובו חד ב' רר בשרו את ג' זובו ורר לטמא