ליקוטי חבר בן חיים ז ו

מכאן ואילך ספק פי' רש"י דאתי' כרבי זמן הרע על היפה אין תרומתו תרומה ותוס' דחי דאפילו לרבנן כיון דכיון לפרש מן היין הכל תרומה בטעות ולפענ"ד נ"ל דס"ל לרש"י דעכ"פ למ"ד ג' ימים אחרונים וודאי חומיץ א"כ מיד כשטעם מן החביות הא אפשר דמתתאי עקר וכבר התחיל להחמץ עיי"ש בז"ב א"כ מה הועיל בטעימתו אע"כ הי' דעת לפרש כן מריחים חלא וטעמא חמרא ולהך מד"א חלא הי' עיי"ש ואמאי אין תרומתו תרומה ע"כ נ"ל דס"ל כרבי וא"ש ועיימ"ש בסמוך אי"ה עוד מזה: אדרבה העמיד יין על חזקתו ה"ק מהרש"א דילמא שאני מקוה דאפילו שעה אחת לא נתבררה חזקתו שהרי אפשר דעם סלוק ידי' לבדוק כבר התחיל להתחסר משא"כ חביות ג' ימים הראשונים וודאי יין והו"ל חזקה גמורה ואזלי' בתרה וצ"ל דקו' הש"ס למ"ד ג' ימים האחרונים חומץ ולדידי' אה"נ דאפשר אם כבר עקר מתתאי עיי"ש היטיב בב"ב שם ושפיר דמי אהדדי ובזה מיושב פסק הרמב"ם דפסק מקוה ודאי וחבית ספק וטורח בזה המ"ל ספ"י ממקואות והא"ש דלמאי דקייל"ן עלאה עוקר לק"מ קו' הש"ס: דף ג' ע"א ושניהם לא למדוה' אלא מסוטה לולי דברי תוס' נ"ל דש"ס לא רצה אלא ללמוד דחזקה לא מחשב תו כודאי אלא כספק בעלמא מדחזינן דבסוטה דאיתרע חזקה משו' לה בודאי ברה"ר ואי לאו דבעלמא ספיקא הו' לא הו' מחמרינן לעשותו בודאי אע"כ דהרעותא מגרע כח החזקה לעשותה כספק וא"כ הרי במקוה וחבית דאיכא נמי אידך רעותא דהעמד טמא וטבל על חזקתו הו"ל תרתי לרעותא ופסול: ושרצים דמעלמא כ' תוס' דכתם יבש עכ' טומאה למפרע ולזה נתכונה תוס' לעיל לחלק בין נגע למקוה דמקוה עכ"פ כבר יצא מחזקת, דאין דרכו להתחסר בפ"א משא"כ נגע וק"ל וטעמא עיימ"ש הר"ן בחולין דף רנ"ז ע"ב דכאן דעכ"פ במחשבותינו טהורה הי' והרי עתה לפנינו כתם יבש שכבר הי' פה לפנינו שעה אחת א"כ ממילא חזקתה לגמרי וכן בטריפות שמי' סירכא עיי"ש דלא תק' ממומין עיי' כל זה בספ"ה דחולין מק' מ"ג חומץ דשמעתין וק"ל: ואב"א היינו טעמא דשמאי דאשה מרגשת וכ' הק' בגליון לפי"ז לא א"ש הא דאמר לקמן עשה סייג וי"ל דמ"מ ה"ק שפיר הל"ל דמפני סייג הול"ל לא פלוג לחומרא והשיב לו שמאי משום ביטול פו"ר אמרינן לא פלוג לקולא: והאיכא כתמים כ' מהרש"א דמלשון רש"י מ' דקו' אלמפרע ולא אלהבא וכו' וטעמא של מהרש"א קצת דחוק דהא לא מייתי מלמפרע מעל"ע דאין לו חשש דאורייתא ולא אררע מלפרע דעד שעת הכיבוס וזהו כמו מכאן ולהבא ולענ"ד הדבר פשיט בשלומא מכאן ולהבא דין ה' שמטמא מספק אומר מגופא וארגשה ולא אדעת וספק משוק של טבחים ועברה ולא מדעתי' משא"כ למפרע הי' הו"ל ס"ס דילמא מעלמא ואת"ל מגופא שמא השתא חזיתי אבל להלל לא הו' ס"ס דלדידי' אמרינן חזקה מגופא וארגשה וסברה הרגשת מי רגלים ה' ולא תליון בשוק של מטבחיים ולא אדעת משא"כ לשמאי ע"כ לאו אדעת' או מרגשה ולאו אדעתה אי עברה בשוק ולא אדעתה א"כ הו"ל ספק ולמפרע הו"ל ס"ס ובזה ניחא דלהלל לא מטמאה נמי מלמפרע דלפקידה קודם הכיבוס ונימא מיד אחר הכיבוס נפל הדם על החלוק וכבר מקודם לזה אוקמוה' בכותלי בית הרחם והא"ש דקודם כיבוס הו"ל ס"ס שמא השתא שמא מכיבוס ואת"ל משעת כיבוס שמא לא אוקמוה בית הרחם ולא הו' שם אונס חד דהא התיר יותר מחבירו דאי הי' דם על החלוק א"כ הנושא את החלוק נושא מעיינותה של נדה ומטמא אדם משא"כ אם החלק אינה טמא אלא משום שהי' דם בבית הרחם הו"ל בגדי נדה ולא מטמאי אדם והנה לפי דברינו אלו אי מעל"ע הו' קודם שעת הכיבוס כגון שלבשה החלוק היום א"כ באמת טמאה מעל"ע גם ברחם ובזה י"ל לשון הרמב"ם פ"ט מהו' א"ב הל' ל"ג שכ' גבי רחם ג"כ טמאה למפרע עד כ"ד שעות ע"ש ולפי הנ"ל מצי מיירי בלבשתה החלוק בתוך כ"ד שעות ועיימ"ש פ"ג ממשכב ומושב: אמר אביי' ומודה שמאי במוך לכאורה נראה דאביי ס"ל כ"ר יוחנן לקמן דאם רק יש לקופה או אוגנים נמי מודה ר"י דטמאה ורבא כחזקי' דדוקא שולים והייני מוך דחוק אבל סתם מוך דכיון דאינו דחוק אלא באגנים לי': דף ג' ע"ב מה איכא בין הך ל"ב עיי' רמב"ן ורשב"א דה"פ אמאי נדות מתנא קמא ומשני דרויח קושי' הש"ס ממקוה אמנם באידך קושי' מאי איכא בין הך לישנא דאם איתא ללישנא דהרגשה נדחקו ולפענ"ד דהא דסמוך שמאי על אם איתא או הרגשה היינו בצירוף ביטל פו"ר דאל"ה ה' עבד סייג וא"כ הי' ק' להם לישנא דהרגשה מה יהא דינה של משמשת במוך נטהרנה ג"כ משום מרגשת הא עכ"פ נעביד סייג ולא שייך פו"ר גבי משמשת במוך ואי נטמאה הא הו' חוכא וטלולה דאותו