ליקוטי חבר בן חיים ז נד

לנשיכת שרף ואמר דלא שליט בי' רוקבא לומר שאין בו מסטרא דנחש הטומאה שהוא מידת קנאה ע"ד ורקב עצמות קנאה שאז הי' שליט בו לחשת שרף אבל הוא לא שליט בי' רוקבא: דף ל"ז ע"א א"ל אביי אונס בזיבה שאינו גורם וסותר פי' ש"מ משום דאית לי' טומאה בשום מקום והיינו בראיה ראשונה שמטמא באונס משו"ה סותר א"כ ה"נ כל דאית לי' טומאה בשום מקום יותר וצ"ל דהוה ס"ל לאביי דראי' ראשו נה גורם טומאה ליומא אבל אינו מצטרף לראי' שני' לגרום ספירות ב' ודלא כר"ה לעיל ל"ה ע"א וע"ש תוס' ד"ה מאי לאו ע"ש ורבא הו"מ לדחוי' דמשכחת בראי' ראשונה דגורם ספירות ז' נקיים כשמצטרף עם השניי' כר"ה אלא דרצה לדחות לי' ממשנה או ברייתא מפורשת אבל לקושטא דמלתא ה"נ דגורם ועיי' בסמוך: נקטי' כ' תוס' דמ' דלא דרשי אתום פי' דלת"ק דר"א הומ"ל דהכא הא דלא דרש את משום שהוא נגד הסברא שהרי רגלי' לדבר כדמפרש במתניתן דזבי' ועמ"ש תוי"ט שם אבל אביי ורבא דשמעתן ע"כ לא ס"ל הך דרגלים לדבר דא"כ לא גרים בראי' ג"י דהתם לאו אונס הוא שהרי רגלים לדבר אע"כ ס"ל כהר"ש שם דטעמא דרגלים לדבר לא קאי אראי' ג"י דאונס ואפ"ה לא דרש את ש"מ דלא דרשי אתים כנ"ל בכונת תוס' אמנם מ"מ הדבר צ"ע הא אנן דרשינן אתים וקייל"ן נמי כת"ק דר"א וע"כ צ"ל כנ"ל דהכא לא דרשינן משום שרגלים לדבר וא"כ לדידן לא גרים ראי' אונס טומאה כלל וק' אנן קייל"ן דבר שאינו גורם אינו סותר וי"ל משום דקייל"ן כר"ה לעיל ל"ה ע"א דראי' ראשונה באונס מצטרפת לשני' לגרום טומאת ז' וכמש"כ לעיל בסמוך וק"ל: דתני ואחר תטהר שלא תה' טומאה מפסקת ביניהם יש לעיי' הא לרבא ל"ל קרא גבי נקבה שלא תהי' טומאה מפסקת ביניהם נילף מזכר דכתי' גבי זב זכר ונילף מיני' זבה נקבה לרבא דלא פריך ומטעמא שיבואר לקמן בסמוך אי"ה וא"ל דסד"א דוקא טומאת זיבה מפסקת ביניהם דהכא מ' קרא דלטהרתו ולא טומאותו ולא ממעט אלא טומאה שלו היינו זיבה ולא אימעט טומאה אחרת קמל"ן ואחר תטהר דגבי נקבה ואפי' טומאת לידה לא תפסיק וסברה זו כתבה תוס' לעיל שם ד"ה לטהרתו וכו' לפמ"ש לעיל ע"ש ז"א דהא מזובה ולא מלידתה נפקי' דעולה ומכש"כ דאינו סותר וא"כ ואחר תטהר ל"ל וי"ל לאורי' לן דפולטת דפולטת ש"ז לא תסתור בזבה וכדלעיל שם ולא הדר בי' רבא גבי רמא בר חמא ודלא כתוס' שם אלא דנראה קצת דוחק דקרא מ' דאתי להחמיר שלא תטהר אלא אחר לכולן ולא אתי אלא לקולא שלא תהי' פולטת סותר: וצריכא דאי כ' רחמנא וכו' ורבא לא חש להך צריכותא משום דס"ל קאי בסתירה ופריך מראי' דהרי הך דאונס ודראיות כימים לא שייך אלא בראיות אבל בסתירה מטמא באונס ולא בעי נמי ימים וא"כ קאי בראיות ולא פריך ימים ולפי"ז לב"ש לעיל ל"ד ע"ב דקאי במצורע ופריך מזב דשום טומאה פרכי' מודה רבא דאיכא למפרך מה לזב שכן אינו מטמא באונס אלא דקאי להלכתא כב"ה ומיושב קו' תוס' אתשובת רשי' דכ' מסתמא לא יחלוק מרוניס אקרא והק' הא ע"כ ר"א פליג והא"ש דר"א שמותי מתלמידי שמאי לדידי' מודה רבא דפרכי' אלא לפמ"ש תוס' דאינו ר"א שמותי אלא ר"א ק' שפיר קושיתם ולפי האמור י"ל גם אביי מודה דהו"מ למימר קאי בסתירה ופריך ראיות אלא ההכרח שלו הי' מר"א דע"כ פריך הכי כקו' תוס' ואין לומר לשיטתו דב"ש קאי פריך כן לעיל משא"כ אנן כב"ה י"ל דאביי ס"ל כלישנא בתרא שם לעיל ל"ד ע"ב דלא פליגא בלזכר ולנקבה אלא בדרשא דמזאת תורת הזב וכן מ' להדי' שם ל"ה ע"א דאביי ס"ל הכי דקאמר שם אמר אביי מה תבעי' לי' והא איהו הא דאמר וכל אבל רבא ס"ל כלישנא קמא שם דפליגא בצריכותא הנ"ל אע"ג דבספרי' שלנו כ' שם ל"ח ע"ב אמר רבא ת"ש זאת תורת הזב וכו' מ"מ אין זה גירסא נכונה אלא צ"ל אמר ר' יוסף ת"ש וכמש"כ רש"י שם ל"ה ע"א ד"ה מה תבעי' לי' לר' יוסף עכ"ל וק"ל ובסמוך אי"ה נכתיב עוד ישובי' לזה: דף ל"ז ע"ב לרבות היולד' בזב שצריכה שתשב נקיים וי"ל לקושטא דמלתא דאית לי' נמי הקשא כימי נידתה א"כ תרתי למה לי מדותה נפקא ודוחק לומר דמודה אביי דה"א דותה קאי אנקיי' מדם דאכתי נכתיב הך היקשא כנדתה גבי זכר ותו לא בעי גבי נקבה לזה י"ל דאז הוה צריכא למילף מיני' גם אינך לרבות בועלה והלולות ותו לא הוי ילפינן מיני' שאין ספירת ז' עולה מהן דאין דנין אפשר משא"א ולא שייך ע"כ היקשן הכתיב כמ"ש תוס' ד"ה ע"כ וכו' דהיכא דאצטרך היקשא לשאר מילי לא אמרינן ע"כ היקשן הכתוב א"כ י"ל דה"א מה לזכר שכן לא רבי' לי' רחמנא ימי טהרה משא"כ נקבה א"כ י"ל דיה לנקבה כזכר דנהי דאחמר רחמנא לטמאה שבועים מ"מ לענין ספירות שבעה נקיים דיה כזכר דשבעה ימים הראשונים לא יעלה והאחרונים יעלו לה ומכש"כ למאן דמוקי לה כר"א