ליקוטי חבר בן חיים ז מה

ויל"ד דודאי צ"ל משום דהתם בנזיר גבי על המת ועל כזית מן המת סומכוס משום ר"מ קאי התם ור"י כעס ור"י תי' בנפל שלא נקשרון אברי' בגידין ומ"ט לא משני בשליא כקו' תוס' אע"כ מ' דס"ל לר"מ אין שום מעלה בשליא מפני שהוא שלם: וא"כ ע"כ גם ר"י ור' יוסי לאו טעמא משום דמשהו ממנו בטל מה בכך שבטל ממנו משהו כיון דלא בעי שלם וכקו' תוס' וע"כ נהי דטעמא דר"ש משום ביטול משהו מ"מ אינו טעמא משום ביטול רוב או בלבול צורה כך הו' ס"ד קמל"ן ר"פ אינהו קפדי אשלום וכר"ש והא דלא משני התם הכי משום דשלי' לא מקרי מת כתי' תוס' ואפ"ה אחיכא עלה דפשיטא דאי ס"ד דר"י ור"י ור"ש טעמא משום ביטול רוב מנל"ן לחדש בדר"ש דבר אחר: שם ע"ב משום ביטול רוב נגע בי' הק' תוס' נימא טומאה כמאן דאית' דמי ושם בבכורות תי' דהו"ל מאהיל וחוזר ומאהיל כונתם דהשתא דקיימא שנתבטל ברוב נהי דטומאה כמאן דאיתא דמי ולא מתבטלת להיות כטהרה מ"מ גם הטהרה אינה כטומאה ממש ומפסקת בין טומאה לטומאה והו"ל חוזר ומאהיל ונראה דהיינו נמי טעמא דר"מ דלא מתבטל ברוב משום דטומאה כמאן דאיתא דמי וכמ"ש תוס' כיון דהו"מ לשנוי כר"ל משמע דלר"י אה"נ דכמאן דאיתא דמי ומיושב קו' תוס' על רמב"ם עיי"ש א"ל ר"י לר"ל מת שנתבלבלה צורתו מנל"ן דטהור עיי' תוס' ויש להביא ראי' דע"כ איכא מ"ד שלדו קיימת טמא ונתבלבלה צורתו טהור אפי' אינו חסר כלום והוא דבילקוט שמיני בשם ספרי אר"ע דנדב ואבי' מתו לפנים והוציאום בכלונסות של ברזל ושמעתי מפי מו' הגאון בעל הפלאה ני' דדקדק לומר של ברזל משום דס"ל לר"ע בסוכה דאנשים אשר הי' טמאים ולא יכלו לעשות הפסח מי הי' מישאל ואלצפן הי' שנטמאו בנדב ואביהו וס"ל כמ"ד שריפת גוף הי' וכיון שלא יכלו לפנים להוציאם א"כ משיצאו שוב לא הי' שלדן קיימת ובמה נטמאו אע"כ בכלונסות של ברזל הוציאום ונגע הברזל בפנים בשהי' שלדן קיימת ונטמאו הברזל וחרב הרי הי' כחלל ע"כ שמעתי: וא"כ מוכח כנ"ל אמנם למ"ד דאחריך אחריכא יש לפקפק דילמא אינהו נמי הכי הו': מעשה הי' וטמאו לו פתחים קטנים הך לא אצטרך לראיתו של ר"א אלא לדחותו של ר"י וי"ל דשפיר אצטרך לר"ל דאל"ה ה"א כירושלמי דמשום כבודו של מת טומאוהו אך מדלא היתירו אלא הקטנים הא גדולים טומאוהו אפי' אחר שהוציאוהו המת מאחת מהן והיינו טעמא משום דמדאוריי' אין ברירה כמבואר בביצה ל"ח ע"א ע"ש א"כ ע"כ לאו משום כבודו של מת טמאוהו אלא מדאוריי' ממש וקמל"ן: דף כ"ח ע"א הוציאו העובר את ידו וכו' נ"ל לפי הס"ד לאו דוקא הוציא העובר את ידו אלא אפי' יד לחוד בלא עובר כלל נמי הו' לידה אף שנשתיירה מולד ובאה אחר הולד פשיטא דלא הו' לידה בפנ"ע ובזה א"ש לעיל דאמרינן אימר הרחיקה לידתה ולא נימא אוקמא אחזקת מעוברת והשתא הו' דהפילה משום דהו' ס"ל בס"ד דהכא דביד לחודא נמי טמאה לידה ונימא אפכא אוקמא אחזקת טהרה וכבר הפילה מאז ועברו ימי לידתה כבר עד זו משארית הלידה הי' ותטבול עתה ותטהר מיד וכיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן בשני החזקות להחמיר ובזה א"ש פסק הרמב"ם שכ' דביד חתיכא מצטרפי' לרוב איברים ולא שתחוש באפי' נפשה וגם לא הזכיר הך דאימא הרחיקה לידתה עיי' בה"ה והשתא א"ש דלמסקנא דיד לאו לידה הי' א"כ המפלת יד חתיכא מוקמי' לה בחזקת מעוברת והשתא הפילה ואם יביא רוב איברי' אח"כ טמאה ואם לאו טהורה וק"ל: אימא שני' הזריעו בבת אחת וכו' ק' לי א"כ קרא למאי אתא אם לאו להורות דעל הרוב לא יזריעו ב' בבת אחת ומדהאי זכר האי נמי זכר ואין לומר דמספיקא הו' אולי אתא קרא לד' שרביא בב"ב קכ"ז ע"א ע"ש מ"מ ק' הכא ממנ"פ לא תהי' טמאה לידה אי קרא לדר"י א"כ מדהאי זכר האי נמי זכר ואי אתא לכדר' שרבי' א"כ אם תהי' נמי נקבה הא טומטום אין אמו טמאה לידה וצ"ל דרב שרבי' נמי לא קאמר אלא בנקרע ונמצא זכר אין אמו טמאה לידה אבל משום נקיבה מתטמאות וכן מ' לקמן פ' יוצא דנפן ואם נקיבה תילד לרבות טומטום ודברי רשב"ם בב"ב המה קצת מעורבבים ובזה י"ל קושי' תוס' לעיל כ"ה ע"ב ד"ה קמ"ל בסוף הדבור דתרתי ל"ל והא"ש וק"ל: ואין שורפין עלה את התרומה יש לעיי' לפמ"ש תוס' לקמן ד"ה הא מזכר לחוד וכו' א"כ הא ילפי' ממילא להחמיר דאנדריגנוס זכר גמור הו' ואמאי לא נשרוף תרומה על לובן שלו ועוד באודם שלו אמאי מטמא כלל הא במילה גלי לן רחמנא שהו' זכר גמור ובעריכין לא גלי לן שהוא נקבה אדרבה איננו לא זכר ולא נקבה: ראו לובן ואודם כא' וכו' הרמב"ם פסק דאחרים שיגע בלובן ואודם שלהם אין חייבי' עלה אבל הם שיגעו בלובן ואודם של עצמם חייבים והוא