ליקוטי חבר בן חיים ז כח

הם ולא יחלוק במציאות בשלמא מה דאמר התם הדר בי' רבא מהאי אין צריכי לומר דהדר בי' וס"ל נמי דדמי מקור אינם מצוין אלא הדר בי' מני' דאמר ורוב ומצוי ליכא למ"ד ור"ח ברוב שאינה מצוי קאמר ומזה יהדר ביה אלא ס"ל דרב חסדא ברוב ומצוי קאי וגם זה צריכא רבא אבל רוב שאינו מצוי לא אזלינן בתר רוב ובזה ניחא הא דפ' אלו מציאות דמצא גדי שחט בין טבריא לצפורא דמיירי התם ר' חנינא ורבא עיי"ש ובפר"ח סי' ס"ג וק"ל מ"מ נחזור להכ"ל דלא ניחא לי' דאביי יחלוק על מציאות אלא הו' ס"ל כיון דבמשנתינו רוב ומצוי מועיל נמי נגד חזקת טהרה שלה ש"מ דבעלמא סגי ברוב שאינו מצוי נגד הקרוב לחוד כשאין חזקתו מתנגדתו ורבא דחו רוב ומצוי ליכא למ"ד דס"ל דחזקה דאשה דמגופה חזי' לאו חזקה מעליותא הו' כלל ובזה מיושב פ' הרמב"ם דגבי עגלה לא בעי יושבת בין ההרים והא"ש דס"ל דר"ז דפריך התם ליזל בתר רובא דעלמא ס"ל כר"ח דיוקא דמשנתינו קמל"ן ומשנתינו רוב שאיני מצוי הו' כדאביי' והייני ר"א לטעמי' דס"ל לעיל ט"ז ע"א וסתות דאוריית' ובספ"ק נמי מקיל אפי' אין לה וסת דכל לבעלה לא בעי בדיקה א"כ אית לה חזקת טהרה מעליא א"כ שפיר מוכח ממשנתינו דבעלמא סגי ברוב שאינו מצוי נגד הקרוב לכן הי' ק' לי' מרובא דעלמא שאינו מצוי והוצרך לשנוי דחוקא ביושבת בין ההרים משא"כ להרמב"ם דוסתות לאו דאוריי' ואין לאשה שום חזקה וס"ל כרבא בתר דהדר בי' ודוקא ברוב המצוי עדיף מקרוב ולא רוב שאינו מצוי ולא ק' מידי מרובא דעלמא ולא צריכי' לאוקמא ביושבת בין ההרים דוקא ואל תשיבינו אי ר"ז ידע מדיוקא דמשנתינו מדוע פריך אר"ח ולא אמשנתינו י"ל דס"ל כהרמב"ם כמ"ש הראשונים דאה"נ הו' מצי להקשות כן אמשנת תשע תניות עיי' רא"ש שם ובזה י"ל גם פסק הרמב"ם בהלכ' יו"ט בסוגי' דזימן שחורים ומצא לבנים הדבר מובן בעצמו ולא רציתי להאריך ויש בזה קצת סתירה עם מ"ש בישוב פ' הרמב"ם בר"ה עיי' וק"ל ולקמן בשמעתן אי"ה יתישב הרמב"ם באופן אחר: תני ר"ח ע"ש בב"ב אמר רבא ש"מ מדר"ח תלת ש"מ רוב וקרוב הולכון אחר הרוב וש"מ איתא לדר"ז וש"מ קורבא דאוריי' וכ' שם מוז"ה במהרשיש"ך דרובא דאורייתא דקאמר רובא דליתא קמן דאלת"ה הא כבר נשמע מדרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וש"מ דרובא דאורייתא אע"כ רובא דליתא קמן ודברי' צריכין ביאור ממ"נ אי הו' רוב דמים מן המקור איתא קמן מנ"ל דליתא קמן דאורייתא מהך דר"ח ואי הו' ליתא קמן לפי הנ"ל ומוכח דליתא קמן דאורייתא ומ"ט קאמר עוד ש"מ רובא דאורייתא והונ"ל דהנה כ' בנב"י דלכן מחייבי' על ביאת מקדש כל ז' ואסורה לבעלה נמי, אע"ג דנגד חזקת הרגשה איכא חזקת טהרה נגדה מ"מ כיון דקייל"ן דמקור מקומו טמא וטמא טומאת ערב עכ"פ אפי' אי יצא בלא הרגשה ולא הי' נידה מ"מ טמאה משום מקור מקומו טמא וא"כ פקעה לה חזקת טהרה שלה ותטמא טומאת ז' וחייבה קרבן על ביאת מקדש וכן הבועל לחייב משום נדה עיי"ש: וכל דבריו צע"ג דתינח דחזקת טהרה שלה פקע במה שכבר נטמאת טומאת ערב מ"מ אי הו' יוצא בלא הרגשה הי' מותרת לבעלה אפי' ביום הראשון א"כ נהי דחזקת טהרה שלה פקע נוקמי אחזקת היתר לבעלה ואין להתעקש כיון דעכ"פ צריכין לחייבה על מקדש ולשרוף משום דאתרע חזקת טהרה שלה א"כ ממילא נאסרה גם לבעלה ז"א דאי תלי' זה בזה א"כ אדרבא נימא איפכא ולא ניזל לקולא להביא חולין לעזרה והו' פשיט ומבואר עמ"ש תוס' בב"ב קי"ח ע"א ד"ה דאין גם מ"ש ובנה יסודו דחזקה דהרגשה וחזקת טהרה שוה הם ב' חזקות המתנגדות איני מובן וכי חזקה דהרגשה חזקה בעלמא הלא הו' חזקה דאתי מכח רובא דרוב פעמים חזי' בהרגשה וחזקת טהרה שלה אינו אלא חזקה בעלמא ורובא וחזקה רובא עדיף ומעתה נביא למאי דקמן דנ"ל מסברא דחזקת דם ממקור משום דרוב דמים מהמקור זהו רובא דאיתא קמן א"כ מה שנאמר דרובא יוצאים בהרגשה זהו רובא דליתא קמן והמבין יבין שכן הוא באמת נמצא מה שמטמאין לה טומאת ערב הו' מרובא דאיתא קמן כיון דמחזקינן לדם שהו מן המקור הרי הו' טמא לערב אפי' יצא בלא הרגשה וע"ז אמר רבא בפשיטות ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ולא חיי' מהמיעיט מהעליי' אמנם מ"מ נ"ל לרבא בפשיטות דר"ח לאו בטומאת ערב לחוד מיירי דהי' לו לפרש אע"כ גם בטומאת ז' מיירי וע"כ משום רובא דהרגשה א"כ נולד מזה עוד דרובא דאורייתא אפי' רובא דליתא קמן כרובא דהרגשה וכמ"ש מז"ה הנ"ל דעל ליתא קמן שייך רובא דאוריית' אבל על איתא קמן לא שייך ש"מ רובא דאוריית' פשיטא הא כ' קרא אחרי רבים: והנה האחרונים ה"ק לפמ"ש בב"ב מקמ"לן ר"ח תיפק לי' ממשנת ט' חנוית וכן כ' לקמן בשמעתן ותי' רובם שם דקייל"ן דלא בעי תרי רובא ומקשים א"כ הא דאמר רבא ש"מ הולכין אחר הרוב