ליקוטי חבר בן חיים ז קצד

והנה למד הרא"ש מד' רשי' דאלם כשר בשטר לעידי חתימה וע"ז כ' מ"ש: תוס' ד"ה קתני מיהת ואמנם מד' רשי' מ' דהקו' על אביי קאי ונ' דאי לאו דאביי הייתי מחלק בין פיקח ונשתתק ובין אילם ומעיקרא ומדלא משני אביי הכי ש"מ דל"מ לי' לחלק והיינו דמק' מהך ברייתא: תוס' ד"ה ירושת בני הבכור עי רשי' ונ' דק' לו' לרשי' אי כפי התוס' א"כ בכור ל"ל לימא זה בני והש"ס דלא משני הכי אפשר דמ' להש"ס דיכיר בכלל עדות הוא: רשי' ד"ה ומי גזרי' כוונתו דלעיל בדר"י בן גודגדא גזרינן חרש אטו פקח וקו' הש"ס אאחיו אטו אחיו קאי: וע' מ"ל מה שהק' ע"ד הירושלמי בנ"י יבמות שמחלק בחרש בין מקדש בביאה למקדש בכסף והק' עליו מסוגי' ולכאורה הך דירושלמי תלי' בהך דרב דאי כתב מהני גם ביאה מהני ולמסקנא דכתב לא מהני גם ביאה לא מהני ומ"מ מהך דנכריות ק': בע"ה בענין א"ל נכתוב גט. כ' רשי' בריאה או ש"מ חכם כוונתי דברי דוחק לפ' דמי"ת יאמרו לבריא נכתוב גם שלא תהא אשתו זקוקה ליבם או"ו גם בשכ"מ חכם כלומר שהיא בדעתו מיירי וצ"ל דאיננו מסוכן דאם הוא מסוכן הרי כ' כתנו ולמה נתנוהו לו כלל: רשי' ד"ה טעמא נ' דבא להוכיח דר"מ ע"כ לי' לי' מילי לא מימסרן כלל דאס"ד אי' לי' אבל בב"ד הוא דפליג וכד' תוס' אטו אי אמר לג' כתבו משו"ה לא שויא ב"ד או"ו משום קפידא הוא וכיון דאמר כתבו מקפד קפיד אפי' בב"ד: ואמנם להשיב ע"ד רשי' אלו כ' בתוס' ד"ה הב"ע קמא דלעולם טעמא דר"מ משום מילי ובהא דאמר לג' כתבו סלקינה ותורת ב"ד: וכ' רשי' עוד מילי לא ממסרן אין ד"א כוונתו דאין לפ' שלא יוכלו למסור מילי לשליח וכמ"ש רשי' בפ' התקבל דא"כ מ"ש אומר אמרי דס"ד מודה ר"י אלא אין דרך בכך אא"כ אמר אמרו: גמ' דלא אמר לשלשה והא דתני לה בלא אמר לג' י"ל מאחר דמתני' ר"מ וא"כ חכם וסיפר ועד פסול וס"ד דאף דאמר לשנים כתבו כת"י קאמר ולא כל הגט דלא ליהוי חתם סופר קמ"ל דלא היא דאפי' הסופר אין רשאי ליכתוב כי כתובו כתב הגט ג"כ קאמר: תוס' ד"ה דלא אמר אמרו ע' רש"א הנה קו' בתרא שהק' דלמא מתני' לא לדיוקא דתנו ולא לדיוקא דאומר אמרו אתא לכאורה לק"מ דע"כ הא דנקט תנא כתבו או דרצה שנידוק מיני' תנו או דרצה שנידוק מיני' תנו או דרצה שנידוק מיני' אמר אמרו אבל אי שלא לשים דיוקא אתי למה נקט כלל כתבו: גמ' עד שיאמר אמרו מבע"ל יל"ד מאחר דאומר אמרו לכ"ע כשר ולא תעשה למה לא נקט תנא עד שיאמר אמרו משום דלא תעשה וצ"ע: תוס' ד"ה משום כיסופא אמנם רשי' כ' בהדי' בריש שמעתין לקמן פ' התקבל וצ"ל משום דכולא מלתא לא הוה כ"א שקלא וטריא ולמסקנא כיון דכשר נפיק מיני' חורבא וכמ"ש הרמב"ן בפ' התקבל ע"ש ולכאורה הא תליי' בפי' ולא תעשה דל' הרמב' דה"ל לאתנויי לא נפיק מיניי חורבא משא"כ למ"ד דלכתחלה דווקא לא תעשה וודאי י"ל דנפיק מנא חורבא ובהא תליא הא מלתא: בע"ה בענין אם מחילי פ' מי שאחזו. זה גיטך לאח"מ נ' דס"ד דדווקא באם מתי לי' ס"ל לרבנן דזמנו של שטר מוכיח משום דדילמא בשעת מיתה מעת שהוא בעולם קאמר אכל לאח"מ אדם יודע שאין גט לאח"מ ובוודאי על זמנו של שטר סמוך קמ"ל דלא: רשי' ד"ה מחולי זה מ' מדבריו דבמחילי זה אפי' הבריא הגט גט ובסיפא דתנן אומדי' משום דאמר אם מתי: מעכשיו לכאורה משנה יתירה ואמנם אי ומהיום מאותו יום ואילך כצידוד ר"ת א"כ י"ל הא דבמציעותא גט ואינו גט משום דלא אמר מעכשיו ש"מ דזמן הניח לו וממילא חיישי' דלמא לגמרי חזר בו וממילא אצטריך למתני' ברישא מעכשיו דנדע פירשא דסיפא אבל רשי' לא פי' כן: רשי' ד"ה חולצת הואיל ולא החזירה אולי כוונת רשי' דלמא חזרה הוה ומ"מ אינה מתייבמת שלא יאמרו ייבם גרושת אחיו לזה כ' רשי' דגרושת אחיו לא מסתברא כ"א בלא החזירה ואי חזרה הוה הרי החזירה: גמ' מעכשיו אם מתי למ"ש לעיל דבמציעתא דווקא מהיום אבל מעכשיו הוה תנאה א"כ נקט הש"ס