ליקוטי חבר בן חיים ז קפה

אש"ס לא ק' דהש"ס קאי אחש"ו כיון דאין להם יד ל"מ דעשאום כגזילה אבל רשי' פי' כן אמצודות ג"כ וי"ל דכיון דהנך מצודות אין להם תוך וצ"ל דחכמים אקניי' להאי גברא מקום המצודות ומ"מ לא עדיף מחצר דאוריי' דבעי' ג"כ משתמר לדעתי וא"כ לא הוה גזל גמור: רשי' ד"ה המנקף ולא רצה לפ' מנקף דשדא על האילן אבנים וכיו"ב ועי"כ נתרי הזיתים דלרשי' אדרבא התם הוה גזל גמור דכוחו כגופו דמ' וכמו"ש רשי' לקמן לפי' הך דשדי אופי' ומטעם זה הוצרך רשי' להביא ראי' דחותך מקרי נוקף מדכ' ונקף סבכי העיר בברזל: וכ' רשי' עוד למה תנן זית דווקא משום דל' דקרא נקט כנוקף זית: ומ"מ י"ל דהיינו טעות' דרב כהנא דהוה ס"ל דדווקא חותך כראש הזית שעלה באילן ונסתכן וכדכ' ואלי' היא נושא את נפשו וההיא גברא אמר לי' דאדרבא כוחו עדיפא: תוס' ד"ה שיפורא י"ל דע"ש ביה"ש הניחו החזן על גג ביהכ"נ מקום שתקע באחרונה אבל כל ימות השבת הי' אצל ראש ישיבה וע' רשא וי"ל קו' הש"ס עד"ז דמתני' מ' אפי' אם האש שהי' העירוב מינח אצלו דר עתה בחצר זה בבית אחרת מ"מ אין נוטלין מהבית העירוב משום כבודם ולימא האי בעה"ב הכבוד לא שלכם הי' כ"א שלי וכמו שהי' בשיפורא שהי' הכבוד של ראש ישיבה ורק לדוגמא מייתי הש"ס הא דשיפורא: תוס' ד"ה כל דאלים גבר י"ל משום דאפשר דשמואל גופא רק ממתני' גמר לה ואיהו בעצמו דחה להך דמתני' מה"ט לא אפשיטא איזהו הל' כשמואל נכללין דברי אלה בד' הרא"ש עיי"ש: ואולי יש לומר ג"כ הל' כשמואל בדינא ולא בתקנתא: תוס' ד"ה כבי תרי דהכי וכו' ע' רשב"א שהביא ראי' לד' תוס' מזה אומר של אבותי ב"ב של וא' מן התלמודים השיב התם הך נכרי דתפס בוודאי אין לו שום חלק משא"כ בשמעתין דעכ"פ שום זכות יש גם להמציעו: תוס' ד"ה ולא טעתיניהו פי' בדהא דמכרן והוצרך ליקח אחרי' ואדם רוצה בקב שלו יותר מט קבין של חבירו הי' הפרסים דשלא מרצונו נעשה: תוס' ד"ה סליקו בסו"ד כוונתם נ' דטעמא דרב משום נהרא כפשטי' ליזול וזה לא שייך כאן א"כ גם רב מודה וממילא הכא דעלה שתי ברישא: ויע"ל משום דבידים גרמו להם ניזקין וזה גרע: להוציאו בדייני' ע' רש"א כלומר דאפי' גזלן מדבריהם אינו דגזלן מדבריהם מ"מ פסול לעדות ג"כ ומשו"ה קאמר הש"ס דאין שום נ"מ כ"א להוציאו בדיינין: שקול ר"כ ואכיל יל"ד הא צדיקין אין הקב"ה מביא תקלה ע"י והי' נ' מכאן דכיון דהאכילה בעצמה אינה מגינה רק דארי' דגזל שרי' עלה כה"ג לא אמרו צדיקי' וכו' ומיושב בזה קו' רמב"ן פ' חיי שרה על מ"ש רשי' מגמלי אדוניו שהיו זמומין והק' הרמב"ן הא בהמתן ש"צ אין הש"י מביא תקלה ע"י ואמנם אי בגזל לא שייך זה לק"מ: בע"ה בענין משאלת אשה לחברתה פ' הנזקין. נ' דנקט אשה לחברתה שרגילה לשאול ממנה דכה"ג שייך דרכי שלם לא זולת אם אינה רגילה לשאול ממנה: וכ' תוס' בשם ירושלמי דהטעם דשרי משום דתולין וכו' אבל ד' רשי' נ' דלא ה' שרי ואפי' בע"פ שכ"כ רשי' על לא תבור דלא אסרו במסייעו רק במסייע בידים וכ' לקמן על יכולין לא אמרו דבעלמא היכא דליכא דרכו שלם אפי' כה"ג אסור והכא משום דרכי שלום לא גזרו כה"ג וכ"ת ק' קו' ר"ת ממכירה כבר תי' הרמב"ן דמכירה מלתא אחריתא דכיון דיש לתלות בהיתר א"א לאסור עליו למכור משא"כ בשאלה: ומ"ש רשי' דדווקא בשעת עבורה כוונתו למ"ש בסיפא דבוררת וטוחנת עמה אף דהוה בודים מ"מ לא הוה שעת עבירה וכ' רשי' גבי לא תגבי משום כלם טמאים ויל"ד מה הוצרך לזה הלא אשת ע"ה ג"כ עוסקת עמה והיא טמאה והי' נ' דרשי' לא גרס עמה וכ"נ מלשונו: אבל י"ל כנדקדק דרשי' פי' משום חלה והיינו כמסקנא ואין זה מדרך רשי' לפ' במתני' כמסקנת הש"ס ועי"ז הוצרך רשי' להאריך לקמן בקו' הגמ' אמנם ק' לי' לרשי' המק' דמק' מ"ש רישא ומ"ש סיפא למה לא פריך מסיפא גופא מ"ש מעשר ומ"ש טומאה כיון דלא ידע מרוב ע"ה מעשרון בשלמא המק' לקמן אדרבא בעי לסיועי לאביי ולמפרך ארבא אבל