ליקוטי חבר בן חיים ז קפב

באו"ח ויו"ד דהיתר המפורש בתורה לא גזרו חכמים גזירה לבטלו: תוס' ד"ה בשוגג יאכל כוונתם אליבא דר"מ דאי ר"מ במזיד מחלק בין לו ובין לאחרים הו"ל להש"ס לשנויי לר"מ האי תי' שתירץ לר"י הסנדלר: וכוונתם מב"ק דסתם בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י ואי ר"י כר"י הסנדלר לענין מזיד ס"ל לא הוה מוקי הש"ס בב"ק רבנן דר"מ כר"י הסנדלר: בשביעית יכול ע' רש"א כוונתו על המק' אין קו' כיון דאפי' סיפא לא ידע והש"ס ניחא לי' לתרץ כדקתני סיפא מלתרץ לו סברא: והרמב' פסק בשביעית כר"מ משום דר"י באתרי' דווקא קאמר ומ"מ מה שהוצרך הרמב' להסביר מדוע קנסו וכ' דחשודי על השביעית ואתי לאערומי נ' דס"ל שביעית בזמה"ז דרבנן ובדרבנן קיי"ל כר"י דלא קנסו ובשביעי' טעמא אחרינא הוה: דסלקא לי' שתא מל' זה דייק רשי' דאערלה אנו דנין ולא אשביעית דלשביעית ל"ש חלקא לי' שתא והש"ס דלא נקט לענין שביעית משום דנחשדו על השביעית ולא אתי למימר כלל דנטע בשבת כ"א דנחשד שקיים בשביעית מה שלא הי' לו לקיים: וא' מן תלמידי הק' למה יאמרו שנטע ביום ל' דהיינו ביום שבת דלמ' ביום ל"א שהוא ע"ש וצ"ל דמי שראה כי בע"ש עדן לא הי' כאן נטיעה ידע שנטע בשבת: תוס' ד"ה המעשר י"ל דאי ידעי' מסברא דגברא ליתור' מנה כ"ש מסברא דלתקוני דהוא חיוב יותר שלא להניח דבר שאינו מתוקן אפי' שעה א' ונקט הש"ס תחלה תי' אסיפא ואח"כ קאמר אפי' ארישא ג"כ יש לתרץ כך: גמ' אתי לאערומי במטמא ובמדמע לא גזרינן דלא נחשדו ישראל על כך משא"כ בנפלו ונתפצעו דלית לי' פסידא ולהכי הוא דגזור ר"י דלמא אתי לאערומי: סוגיא דעד אחד נאמן באי' תמצא בחלק שלשי לקוטי חבר. בענין ר"י בן גודגדא. הנה הרמב' בה' גירושין השמיט להך ר"י בן גודגדא והביא מתני' דיבמות נ' כוונתו כיון דהך דהתם מהכא למדין אי ידעי' דהתם כ"ש דהכא: והא דר"י בן גודגדא לא נקט פקחת ונתחרשה י"ל מעשה שראה כך הי': וי"ל דבאמת משום סיפא נקטא לאשמעינן דדווקא קטנה ולא חרשת והיינו דווקא או מיירי ברישא מפקחת ונתחרשה אין לדייק כ"כ: והנה התוס' ביבמות הק' מ"ט דריב"נ ולכאורה הי' להם להק' מאי קמ"ל ר"י בן גודגדא סברא היא כיון דמתגרשת בע"כ וצ"ל דאר"י בן גודגדא ל"ק להו דלמא באמת משום סיפא נקט לה לאשמעינן דבסיפה קטנה ולא חרשת ומ"מ מתורץ בד' תוס' אמאי דייק רבא למלתי' מר"י בן גודגדא ולא דייק מסברא דהרי אית' בע"כ די"ל דהתם עכ"פ משלחת ואינה חוזרת היא משא"כ בכנסי שט"ח דבשעת גירושין הויא משלחה וחוזרת לא אצטריך ללמוד מר"י בן גודגדא דע"כ משלחה וחוזרת היא: ואם מתה בעלה יורשה לכאורה אי ירושת הבעל דרבנן קמ"ל דאף בנשואין דרבנן תקינו רבנן ירושה: ואי ירושת הבעל דאוריי' י"ל דבא לאשמעינן ג"כ דווקא קטנה הבעל יורשה אבל לא חרשת ובזה י"ל קו' הראב"ד דהרמב"ם מחלק בין פקח שנשא חרשת לחרש שנשא פקחת וכ' הכ"מ דחרש שנשא פקחת יורש את אשתו איתא בירושלמי אמנם קו' הראב"ד לילף מינה גם לפקח שנשא חרשת כיון דלא תלי' ירושה בכתובה אמנם הרמב"ם דייק ממתני' דנקט קטנה דווקא בעלה יורשה אבל לא חרשת דאס"ד לענין ירושה ה"ה קטנה א"כ גם לענין תרומה י"ל דלאו דווקא: ואי פשיטא לן דלענין ירושה אין בעלה יורשה א"כ מיושב קו' תוס' ביבמות מנ"ל להש"ס דחרשת לא אכלה דלמא נקט קטנה לרבותא אמנם עפי"ז א"ש דמירושה דקטנה דווקא דייק הש"ס לתרומה: אלא אי ק' לי' הא ק' למ"ש הרמב' בה' אשות דקטנה אפי' פחותה מבת ג' אוכלת בתרומה ולענין ירושה כ' הרמב"ם ב"ה נחלות דבעי' הגיע למיאון א"כ וק' אמאי נקט תרומה וירושה בחדא מחתא וצ"ע וע' ס' לחם יהודא בה' תרומות שכ' ד' הרמב"ם דקו' הש"ס הי' אחרשת שהשיאה אבוה עיי"ש וק' מאי מק' הש"ס דר"י בן גודגדא הי' לו להעיד על חרשת שהשיאה אביה שאוכלת בתרומה מאי עדות יעיד על זה הרי מדאוריי' אכלה: ולענין קו' תוס' ביבמות דלמא קטנה נקט לרבותא י"ל קו' הש"ס דעכ"פ כיון דאיכא סברא גם להיפך וכדמסיק הש"ס א"כ הי"ל לר"י בן גודגדא למנקט תחלה קטנה אוכלת בתרומה ובתר הכי חרשת