ליקוטי חבר בן חיים ז קפא

הנה מיד הוה מצי הש"ס להק' מ"ט דרבנן אלא דאי הוה באמת טענת עצמו א"ש דנחלקו רבנן לכך מק' הש"ס רק אמאי קרי לה טענת עצמו: וכדמק' אח"כ פי' רשי' דתרתי ק' לי' והיינו מדמשני תרתין דמדקאמר אלא דר"ל גם בקטן מיירי ק' ליישב טענת עצמו דקאמר ראב"ו ובמאי דקאמר בדרבה בא ליישב טעמא דרבנן דפליגו אפי' בגדול ודייק זה לד' רשי' ממתני' דשבועות: בע"ה בענין יתומים שסמכו: רשי' ד"ה אתם נ' דלפי' ראשון הוה דרשה גמורה ולפי' שני קרא לאינו שלו ואידך אסמכתא נינהו וכמ"ש הרשב"א: רשי' אבל לא להניח נ' דק' לי' למה חילק התנא בין בהמה ועבדי' לפירות ש"מ דבבהמה ועבדי' וכו' הטעם משום שבח ביתי אביה ובפירות משום שמא יגנבו ונ"מ דיגנבו ל"ש היכא דנותני' המעות לגברא דאמיד קרוב לשכר ורחוק להפסד ושבח בית אביה ל"ש בשדות וכיו"ב שנפל להם ע"י מלוה לאחר מיתת אביהם: ועושין להם וכו' ובסיפא לוקחין וגם ענין תרי בבות למה ואמאי לא קתני בהדי' שופר ומגילה ונ' דהנך דרישא עושין להם משל עצמם אם יש להם גנות וצמר אלא דשופר ק' לעשות בעצמו ודרך ללוקחו מאומן ונקט לאתויי שופר ובסיפא לוקחין אלא דמגילה דלא בעי' לרוב הפוסקי' עיבוד לשמה יכולין לעשות להם משל עצמם ולהכי נקט לאתווי': ועיי' ברמב"ם: ובענין דנקט פדיון שבויי' אשמעי' אף דאיכא פי"כ ונקט תנחומי אבלים אף דהוה דבר מועט והתימא על הרמב"ם שהשמיט תנחומי אבלים: רשי' ד"ה דלמא לא משפין וע' בר"ן ונ' דרשי' ק' לי' קו' רש"א ולד' רשי' שייך שפיר תי' רש"א ולד' הר"ן צ"ע: רשי' ד"ה לא יהא כח הדיוט יל"ד בדבריו דהא הכי אלוקח דנין ונ' דלכאורה מטעם מי שפרע לא והא הלוקח יכול לחזור בו וצ"ל כיון דבמוכר ליכא מי שפרע גם בלוקח ליכא אא"כ מצ"ע הא יכול לחזור ולזה כ' דשי' דכיון דמצד הדין גם המוכר אינו יכול לחזור רק היכא דנתנו לו חכמים רשות וכיון דהכא לא נתני לו רשות ממילא גם הלוקח אינו יכול נחזור: והק' הלח"מ דמטעם שלא ימשכו פירי מהם לא יהא יכול לחזור ונ' דחכמים חשו רק שיזדמן ליתומים מעות בלא פירות ופירות בלא מעות אבל לא זולת: תוס' ד"ה דאתי למימר וא"ת ע' בר"ן דבד' רשי' גם קו' זו מיושבת ולזה הקשה בתוס' קו' זו רק לבתר דתי' תי' אחר אקו' רשי': בסו"ד ע' רש"א נ' כוונתו דהתם דספסר המכר אינו יכול לחזור בו כלל משא"כ דהמוכר יכול לחזור בו וא"כ נחית חד מדרגה: שייך לעיל לדון ע"מ לחוב ע' רשי' ורמב"ם וע' ה"ה ומ"מ נ"מ בין רמב"ם לרשי' דלהרמב"ם אף התובע בידו לומר לא איקום קמא בו דינא מאחר דלחוב אין הדין דין גם לזכות אנכי לא אעמוד בדין: סוגי' דהמטמא והמדמע וסוגי' דהיזק שאינו ניכר תמצא בחלק שלשי ליקוטי חבר. בענין קנסו שוגג אטו מזיד פ' הנזקין . בדרבנן רשי' מטמא ומדמע הנה מדמע מדאוריי' חד בתרי בטיל ולא אזיק לי' אבל אי היזק שאי"נ שמי' היזק כיון דעכשיו איסור מדרבנן מחייב לשלומי מדאוריי' משא"כ אי לא שמי היזק וזה כוונת רשי': ובענין מטמא ע' רשב"א דקאי אחולין וכן צ"ל לר"י דלא קניס בדרבנן וא"ש דנקט ר"י מטמא טהרותיו משום דפלוגתא דר"מ ור"י במטמא חולין דווקא: משום חומרא דע"א קנס יל"ד הא כ' רשי' ריש חולין דשבת חמירא מע"א בשלמא לר"י לא ק' דקאמר משום חומרא מבדל בדילי י"ל דחומרא לאינשי בעינן אבל לר"מ ק' ונ' דלמ"ש רשי' בחולין דתרי מיני שוגג יש במנסך הו' שידע שהניסוך אומר אלא שלא ידע שהוא יין חבירו או שלא ידע שניסוך זה אוסר ובין כך ובין כך לענין ע"א מזיד הי' והיינו דקאמר משום חומרא דע"א: וכ' רשי' דבשוגג לר"י בעי' בכדי שיעשה נ' שכ"כ דלכאורה אמאי לא קנסו לר"י בשוגג ג"כ שלא יאכל עולמי' הוא עצמו וצ"ל דכיון דבשבת אסור ליהנות ממנו למה זה יחטא ולא שייך אתי' לאערומי ואמנם התינח אם למו"ש חייב מיהת להמתין בכדי שיעשה אבל אי למו"ש מותר מיד שוב יש לגזור דאתי לאערומי: והנה הלח"מ הק' למ"ש הרמב"ם גבי בכדי שיעשה דלא חלקי בין לו לאחרים א"כ גם הכא למה חלקו ובמזיד הי' לנו לומר שיאוסר לאחרים ג"כ ונ' למ"ש הרמב"ם דהא דבמזיד מותר היא משום דכ' כי קדש הוא היא קדש ואין מעשה קודש הדי' כמ"ש הטו"ז