ליקוטי חבר בן חיים ז קעו

שפחה הקידושין רק לעניין אשם ולא לענין מיתה א"כ בחצי' שפחה הוא דגלי קרא אבל לא בח"ע: והא דיליף רב ששת לקולא ולא חש להא דשייר בקנינו משום דמ' לי' כי היכי דלר' ישמעאל דווקא קרא בשפחה גמורה ע"כ קרא בלא קידושין מיירי ה"ה לר"ע דווקא קרא בח"ש וחב"ח בלא קידושין מיירי: בענין גמרו ופקעו. י"ל דהני תרתי אמוראי פליגי בפלוגתת הרשב"א ורשי' בענין מאורסת דר"ע דהנה הרא"ש הכריח כיון דאפי' למ"ד ח"ש אינה מקודשת מ"מ באשם קאי ולמ"ד מקודשת אינה במיתה וא"צ גט א"ב דלמ"ד מקודשת צריכה גט ואמנם קו' רק לשטת רשב"א דס"ל מאורסת ממש אבל לרשי' דמאורסת היינו מיוחדת למ"ד אינה מקודשת וע"כ טעם שחייב אשים משום דמיוחד לעבד עבדי שמותר בשפחה ושלא לערב זרע בזרע חייבה תורה על מיוחדת לו לר' ישמעאל אפי' שפחה ולר"ע חב"ח א"כ ישראל אחר שקידש ח"ש וחב"ח לא תפסי בה קידושין כלל למ"ד אינה מקודשת ואפי' אשם לא מחייב הבא עלי' ולמ"ד מקודשת הקידושין גורמי' האשם ולא העבד עברי א"כ ל"ק קו' הראש וי"ל דא"צ גט וזה טעם מ"ד פקעו ומ"ד גמרו ס"ל כהרשב"א והרא"ש דצריכה גט ול"ש למימר פקעי בכדי ולהכי אמר גמרו: כוותי' דידי מסתברא יל"ד אטו לא אסיק ר"ז אדעתי' קו' דאביי ונ' דר"ז ק' לי' האי כי לא חפשה ע"כ לדיוקא אתא דלגופא לא אצטריך ואי כאביי גם לדיוקא לא אצטריך ואביי השיב לו מר' ישמעאל אמנם ר"ז סבר ר"י ור"ע בתרתי פליגי ר"ע ס"ל הא שפחה לא מחייב מידי ור"י מחייב אשם ולר"ע בח"ש מחייב אשם מדכ' כי לא חפשה הא חפשה במיתה וע"כ בח"ש וחצי ב"ח מיירי ור"י ס"ל דבחצי' ב"ח תפסי קידושין לגמרי וחייב מיתה ודריש לקרא טעמא דלא חפשה כלל הא חפשה אפי' חציי' במיתה ותרויי' דוקא קמדיוקא: בענין המוכר עבדו לעכו"ם פ' השולח. תוס' ד"ה אבל אם כ' וכו' מה שציינו תוס' אבל אם כ' עלי' ע' רש"ל ויע"ל דלכאורה הי' אפשר לומר דמשחררו מיד ולכשיברר אא"כ היינו דרשב"ג: או"ד דלא דמי ע' רש"ל ורש"א ויע"ל דבלי"ב דאשומר ה"ט דמפקיר י"ל תקנה דדמי למוכר עבדו וע"כ במת גם במוכר אין לו תקנה ושפיר מק' הש"ס עלי' דרבינא: תוס' ד"ה הא לגופא ותימא וכו' י"ל דאארוסין קאי אם האריס הלוה לנכרי על שדהו דאם הי' חייב לבתר דמטו זמני' גם מקמי דמטו זמני' הוה מחייבי' לי' מדרבנן משא"כ השתא דאף בתר דמטא זמני' פטור: ישראל מומר וכותי א"ל כנכרי א"ל כישראל י"ל דמ"ד דכנכרי דיאכל אצלו נבילות דכותי' אלפני' עור חשיד ומכ"ש מומר ומ"ד כישראל דמ"מ כסיפא להו למכפיי' לאכול נבילות ובדידי' תלי' מלתא ואינו דומה לנכרי וגר תושב: בענין שאר דיני מוכר עבדו לנכרי'. הפל עצמו לגייסות ד' הראש ה"ה נשבה ולכאורה י"ל דבנשבה יוכל לברוח ואם יקח הממון מן הנכרי לא יברח ומה"ט אסור משא"כ בהפיל עצמו לגייסות דל"ש זה: גמ' ודלמא ה"מ בית הו"מ למימר דע"כ בית שאני דהרי לא קנסו בו כלל ואמנם יק' באמת טעמא מאי וצ"ל דלא סגי בלא בית ולכך קאמר ה"ט: תוס' ד"ה דווקא נ' דרשי' לא רצה לפ' כפי' תוס' דלקמן פי' רשי' דהא דנקט עשרה היינו אורחא דמלתא וא"כ מאה אורחא ועשרה אורחא דמלתא אתמהה: והנה לפי' תוס' ולרשי' באיכא דאמרי הכי קמבעי לי אי ריב"ל גמרא גמירי לי' מרבי' וא"כ י"ל דווקא נקט או מנפשי' קאמר וע"כ אורחא דמלתא נקט: בענין קנסו בנו אחריו פ' השולח. הא דלא מבעי' לי בבהמה גסה אם קנסו היינו דהתם פשיטא דהוה דרבנן שאין לי שום עיקר בדאוריי' אבל בעבד דמפקע לי ממצות גרע והא דבאמת לא חשיב מכירת עבד אי' דאוריי' דגדול המחטיא יותר מן ההורג משום דמצינו בתורה גם עבד עברי נמכר לנכרי: שיקנסו פי' רשי' לפדותו וכן פי' בבכורות ובמו"ק פי' רשי' שלא ושתעבד בו נ' דק' לי