ליקוטי חבר בן חיים ז קעג

דעולא דס"ל כאבוה דשמואל דבאפותיקו מפורש גובה ג"כ משאר נכסי' אלא ש"מ דאבוה דשמואל באפותיקי סתם מיירי: ואמנם א"כ ק' אמאי אצטריך אבוה דשמואל לאשמעי' וע"כ דיש סברא דאינו גובה ומנ"ל לר"נ דר"י לית לי' הך סברא ובאפותיקי סתם מיירי ומ' דלעולם במפו' מיירי תרויי' ואפי' במפו' פליג אבוה דשמואל יפלוגי בפי' דמתני' דר"י מפ' למתני' כרב א"כ מוכח דבמפורש אינו גובה משאר נכסי' ואבוה דשמואל מפ' למתני' כעולא ולא ש"מ ממתני' מידי: תוס' ד"ה אשה אינו גובה ע' רשי' ותוס' פ' אלמנה ביבמות שם: והא דנקט דווקא שטפה נהר דב"ח מוקדם לא גבה מאפותיקי כיון דאיכא בני חרי ואי ביצא עלי' ערמור א"כ הוה מראה בשאינו שלו ופשיטא דגובה משאר נכסים: בענין ח"ע והב"ח. ואת עצמו יום א' יל"ד למאי נ"מ נתנו בי"ה עצה היאיך יתפשרו נ' דהלל לטעמי' דאמר בפ' איז"כ לא תלוה אשה ככר בככר משום רבית וה"נ אמרי' התם לא יאמר לו חרוש בגריד ואני ברביעה ולהכי קאמר דדווקא יום א' לזה ויום א' לרבו שרי ולא חדש לזה וחדש לעצמו משום רבות ויש ליישב בזה למה לא תנן א"ל ב"ש ותנן אמרו ב"ש דיל"ד למה הזכירו ב"ש כלל הא דתקנתם את רבו אמנם ר"ל מי צריך לתקנתם ואמנם ב"ש לנפשיי' אבל לב"ה לטעמיי' לק"מ וכמ"ש לעיל: רשי' ד"ה תקנתם את רבו שאינו חסר כלום ר"ל דאם לא תקנו כן הי' העבד עובד חצי יום לעצמו וחצי יום לרבו ואם עובד חצי יום ראשון לעצמו אם עובד אח"כ החצי השני לרבו הלא רבו יפסיד כי כבר הוא עוף ממלאכתו ועי' שעובד יום שלם לעצמו ויום שלם לרבו אין רבו חסר כלום: וכ' רשי' דמתני' בעבד של שותפין ואף דלרבה בלא"ה משכחת לח"ע וחב"ח במשחרר חצי עבדו בכסף דלכ"ע קנה מפ' רשי' מתני' בשותפין משום קו' תוס' דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וכ' דהכא ה"ט דהעבד לא פשע ואי בקנה חציו בכסף א"כ שוב הו"ל פשע ואין אומרי' חטא או"ו בשותפין מיירי מתני' ושחררו א' מד"ע בשטר: ויע"ל ד' רשי' דע"כ פליגו ב"ה אב"ש במשנה ראשונה היכא דאין הרב פושע בדבר משא"כ אם הרב עצמו שחרר חציו מודו ב"ה דכופין אותו לשחרור כלו: מתני' תקנתם את רבו ותוס' ריש חגיגה בשם ה' משולם גרסי אפכא תקנתם את עצמו ואת רבו לא תקנתם ופי' משום הוולדות וצ"ע והרי גם לבי"ש לא תקנו תקנה שלא יפסיד הוולדות: תוס' ד"ה לישא שפחה וי"ל וכו' ובתוס' ריש חגיגה פי' דעבד מצווה אפ"ו דלבני נח נאמרה וצ"ע הרי קיי"ל בסנהדרין דפ"ו דלא נשני' בסיני לישראל נאמרה וכ"כ תוס' ביבמות ס"ו עיי"ש וכבר נרשם על הגליון בחגיגה שם וצ"ע: באו"ד דאפשר לקיים שני' ע' רש"א נ' כוונתו כיון דב"ד כופין אותו א"כ הוא לא עבר כלל: או"ד וימכר עצמו בע"ע ובחגיגה תי' דמתני' מיירי בזמן שאינו ע"ע נוהג וצ"ל דכוונתם לד' רשי' לעיל דבבית שני בזמן ב"ש וב"ה לא הי' יובל נוהג: באו"ד וישא חצי' שפחה וחצי' בת חורין וק' מהיכן יזדמן לו כה"ג ונ' קו' תוס' עד"ז למה תנן דכופין את רבו הרי אם יש לרבו שפחה ורוצה לשחרר חצי' למ"ד המשחרר חצי עבדו קנה וישאנה לעבד זה ונח לו לשחרר חצי שפחה מלשחרר חצי עבד: באו"ד דאין זו תקנה להרבות ממזרי' ר"ל דכיון דחציו ב"ח שוב הוה לי' הוולד חציו ממזר: רשי' לא תהו בראה כ"כ דבאמת כ' בראשית והארץ היתה תהי וכ' נטה צפון על תהו כ"א ר"ל לא בשביל תהו בראה: תוס' ד"ה לא תהו י"ל דה"פ כיון דלא תהו בראה אס"ד ח"ע וחב"ח אין כופין את רבו למה התירה תורה לשחרר ח"ע או"ו אין כאן עשה דלעולם בהם תעבודו וכ"כ הרשב"א ריש שבת דבח"ע ל"ש הך עשה וכוונתו דכיון דלעולם בטל גם תעבודו בטל ממילא: בסו"ד ע' רש"א וקו' צ"ע דבשלמא מתני' מיירי צבזמן שהיובל נוהג ושייך ע"ע אבל הך עובדא דהאי שפחה הי' בזמן חכמי הש"ס ובבבל ומאי עבד עברי שייך: רשי' ד"ה קנה כ"כ דלא תימא מידי דהוה אאומר רגלה של זו עולה דכולה עולה וה"נ יצא כולו לחירות לזה כ' רשי' דלא היא דהרי רבי מכסף יליף ובכסף הרי נפדה לחצאין: