ליקוטי חבר בן חיים ז קעב

זה בעבד עברי משנה שכר שכיר משום דרבו מוסר לו בלילה שפחה כנעני' וכיון דיודעת דהוולדות ליורשי' לא תזדקק לעבד ואמנם ד' ר"א ור"א דאתתא בכ"ד ניחא לה וכיון דאת אוסר אותה בבן חורין ממילא תנשא לעבד ואתה מפסיד ליורשין הוולדות: ועד"ז יש ליישב מ"ט בדר"ש ב"י קאמר מ"ט מצוה לקיים ד' המת ובדר"ד לא קאמר הכי ואמנם באמת לר"ד גם ר"י מודה דאיהו לא צוה לשחררה כ"א מאחר דהיא לא תנשא לעבד שלא תפסיד הוולדות ולבת חורין אסורה ונהגו בה הפקר ומה"ט כפינן ליורשין ולא משום מצוה לקיים: תוס' ד"ה הא אמרה בלי שחרור ושמא לעיל אתא כר"ש ב"י וק' א"כ תק' על ר"ד בריי' דגר שמת ולולי ד' תוס' נ' דהתם דאפי' הוולדות ג"כ הפסידו מודה ר"ד דא"צ גט שחרור: רשי' בל' שחרור הרי את בת חורין לא רצה לפ' דאמר שחררו דא"כ היינו דר"ש בי' כפי' רשי' דהרי לא הפקיע כח היורשין: אלא דק' מנ"ל דאם לא ציוה ליורשין כלל דכופין לי' דהא מהא לא איירי ונ' דמרב אמי ורב אסי דייק להו דהי"ל להק' על ר"י מאי סבירא לן אי ס"ל הפסידו גם הוולדות א"כ אין להם יכולת לשחרור ואי לא הפסידו למה נפסידם אנחנו ומדלא הק' הכי ש"מ דאף אם אין להם וולדות יש להם יכולת לשחרור: וטעמא דאמימר י"ל דגבי והתנחלתם אותם כ' לעולם בהם תעבודו מ' דהיכא דאין שעבוד אין נחלה: רשי' ומקרקש לי בזוזי לא רצה לפ' דע"י הנך זוזי יצא לחירות וכפי' הראב"ד דמ' לי' כיון דכותב לו שטר על דמיו א"כ אין אלו דמי פדיון ואינו יוצא בהם לחירות ודייק לרשי' לי' מקרקש לי' דמ' דבר מועט ואמנם הראב"ד באמת נ' דמפ' דכל דמי פדיונו נותן וד' הרמב' צ"ל שהם כפי' רשב"ם דמ' מדבריו דקרקוש זה אינו הכרח עיי"ש וצ"ע: והנה מ"ש רשי' דעבדא בכלל מטלטלי אף דקיי"ל עבדא כמקרקעי היינו כיון דמשום כדי חייו מקחו מקח במטלטלין הרי גם בעבדא לשמשו שייך כדי חייו וכיון דמקחו מקח ה"ה ממכרו ממכר: בענין עשיתי וכו' ע' בר"ן מנ"ל לר"י דכולן בשטר דלמא בנתתי משום הודאה הוא ויע"ל דמ' דמיירי כגון שקנה עבד זה או שדה זו מנשיו ולא שייך הודאה: ויל"ד מ"ט מהני בעבד הודאת בע"ד להתירו בשפחה וי"ל ע"ד דאמרי' בהניזקין מתוך שנאתן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת וה"נ מתוך שנאמן כשעבל עצמו וכ"ת הכא לקולא הלא בלא"ה יש לו חזקת היתר לשפחה: תוס' ד"ה חיישי' ע' רש"א הנה הרש"א הביא בתוספתא מבואר בה כן ובלא"ה י"ל דאי ספק הוה א"כ יוכל הנותן לחזור ולטעון בעצמו נתתי וכיון שהוא מודה שלא קיבל הדרני בי ומ"ש רישא ומ"ש סיפא וע' בזה ברשב"א: וכ' רשי' דבשכ"מ קנה בלא קנין כוונתו כדאמר כל נכסי נתונין לעבדי דלא הוה מתנתו שכ"מ במקצת ול"ק כאן קו' תוס' לעיל: ומ"ש רשי' דגם לענין ממון חוזר בו דייק לי' משדה דא"כ בשדה שטר ל"ל וע' בר"ן מ"ש בזה: בענין עבדו ושדהו אפותיקו פ' השולח. רשי' במתני' ר"ל דל' אפותיקו מ' אפותיקו סתם אלא דלרב ע"כ צ"ל דמיירי באפותיקו מפו': רשי' ד"ה חמץ וצ"ל דמיירי שהגוי קיבל אחריות דאל"כ בלא"ה אסור בהנאה: ומהא דלא פי' רשי' דמיירי בהרהינו אצלו ולא אמר מעכשו נ' דד' רשי' דמ"מ אין הישראל מחויב לפדותו מיד הגוי משא"כ בלא הרהינו דאין הישראל רשאי לתתו לגוי בחובו כיון דנאסר בהנאה וע' בזה מג"א תמ"א: גמ' במזיק שעבודו קמפלגו לכאורה י"ל דפליגי אי למפרע הוא גובה א"כ הו"ל מזיק ממש ואי מכאן ולהבא הוא גובה הו"ל רק מזיק שעבוד אלא דלמ"ש תוס' דלרב ע"כ צ"ל מכאן ולהכא הוא גובה ליתא לדברינו: ומ"ש תוס' דלמ"ד דינא דגרמי פטור הכא חייב היינו דהתם עכ"פ הלוה חייב לשלם לו אבל הכא הלוה פטור ג"כ וע' ברמב"ן שכ' אפכא: גמ' בהיזק שאינו ניכר יל"ד הא לכ"ע מדרבנן חייב בהיזק שאינו ניכר וצ"ל דטעמא מאי שלא יהי' כ"א הולך הייני היכא דלא מזיק לנפשי' משא"כ כאן דהרי לעצמו הוא מפסיד חובו שיש לו: גמ' משום דאמי שפיר נאה כלומר שהוא הי' מבין דבר מתוך דבר כסבור דכ"ע הבינו: וע' רמב"ן שכ' דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ויש לסייע לדבריו דאל"כ לימא הש"ס לעיל דטעמא