ליקוטי חבר בן חיים ז קע

ידירנה הרי לא שביק היתירא וכדמפ' הש"ס שם בערכין טעמא דר"י אמנם מסוגיין איכא ראי' ברורה כמ"ש: והך פלוגתא בשמעתין י"ל דוודאי למ"ש הרא"ש דכותבין פרוזבל ער"ה של שמטה ק' לומר לא שביק היתירא דאיהו סובר מאחד דאין שביעי' משמטת אלא בסופו וודאי יפרענו מקמי ההיא שעתא ואמנם הרמב' כ' דכל שנת השמיטה מותר ליגוש ולית לי' מ"ש הרא"ש מקרא דקרא שמטה וסגי לכתוב פרוזבל ער"ה של מוצאי שביעי' ואז וודאי שייך לא שביק היתירא: ובמ"ש הרשב"א להק' מהי' דאצטריך לר"ג וב"ד אבי יתומי' י"ל כגון שאין קרקע לא ללוה ולא ליתומי' וממילא אין כותבין פרוזבל: בענין עבד שנשבה פ' השולח. רשי' במנחי' ופדאוהו ישראלי' אחרי ר"ל דאי שפדאו רבו לשם בן חורין אמאי יאמר רשב"ג ישתעבד: רשי' ד"ה אי לימא לפני ייאוש כוונתו וכ"ת דנהי בשעת פדיון הי' לפני יאוש בנתיי' מיהת אייאוש הרי אנן אשעת פדיון קפדי' וז"ש רשי' דהעיקר כיון דבשעת פדיון עדן לא נתיאשו הבעלי' הראשוני': תוס' ד"ה לעולם לפני יאוש ע' רש"א ובש"כ הרשב"א דבפדאו לשה עבד ל"ש ממנעי ולא פרקי והכוונה דהרי רבו נותן את דמיו א"כ שפיר מק' תוס': וי"ל דמשום דבעו למימר לשם בן חורין לא ישתעבד משום דלמא ממנעי ולא פרקי נקט לשם בן חורין פרקי כלומר דכה"ג דווקא שייך ממנעי: רשי' ד"ה לשום עבד ר"ל דלרבא לשום עבד היינו להשתעבד הוא עצמי שהרי רבו ראשון נתייאש הימנו אבל לאביי מיירי בין להחזירו בין להשתעבד בו וכ"ת להשתעבד בו אמאי מחזירו ע"ז כ' רשי' משום דלפני יאוש הוה ושבאו גופא לא קני לי' וכמ"ש רשי' לקמן דחזקה ל"מ כ"א לאחר ייאוש: גמ' כדחזקי' וכ"ת כיון דהוא פדאו לשם בן חורין ויצא מה"ת לחירות היאיך הפקיעו חכמי' מפני תקנה קדישותו לק' דרשי' ביאר זה לקמן דהשבאי לאקנה אותו כ"א למעי' וזה קנה הוא מן השבאי ונמצא דל"ש כאן דעבד כנעני יוצא בכסף ע"י אחרי' דהיינו בישראל שקנאו לגמרי אבל גופא מתלי תלי וקאי אם יטבילנו לשם בן חורין יהא בן חורין ואנן לא שבקו' לי' כ"א לטובלו לשם עבדות: בשלמא לאביי דאמר לפני ייאוש יל"ד בקיצור הו"ל למימר לאביי היינו כשם אלא לרבא משום דחזקי' ולפני ייאוש ולאחר ייאוש ל"ל וי"ל דלא תימא דלמא לרבא אי' לי' לרשב"ג תרתי ישתעבד משום דחזקי' ולרבו ראשון משום כשם אמנם היינו קאחר רשב"ג דר"ל לרבו ראשון דקאמר כשם בשלמא לאביי דמוקי לפני ייאוש וע"כ לרבו ראשון קאמר שפיר קאמר אלא לרבא דמוקי לאחר ייאוש עיקר טעמא משום דחזקי' האי כשם מאי עבדתי': גמ' אי לפני ייאוש וכו' יל"ד הרי טעמא דחזקי' שייך אפי' לפני ייאוש ונ' דה"ק וכ"ת טעמא דדכו משום ממנעי ולא פרקי אנא לא חייש להכי משום כשם: והנה הכ"מ תמה על הר"ן שהק' על הרמב' למה בפדאו לשם בן חורין פסק דאין רבו ראשון נותן דמיו וד' הכ"מ תמוהין מאוד שהביא מד' תיק בתוספתא והרמב' פסק כרשב"ג ורשב"ג קאמר התם בפדי' דרבו נותן את דמיו אפי' פדאו לשם ב"ח ואי משום קו' הכ"מ הרי הפקיר מעותיו כיון דלשם ב"ח פדאו י"ל דמ"מ אם גם מעותיו יפסיד ומצוה ג"כ לא עבוד וודאי י"ל דממנעי ולא פרקי: תוס' ד"ה אי לפני ייאוש בסו"ד הטעם דהתם שבי' ייאוש בעלי': בענין משחרר עבדו עובר בעשה פ' השולח. רבינא אמר י"ל דאביי ורבינא בהא פליגו דתוס' הקשו לקמן בסוגי' דמ"ע וחב"מ וכי אומרי' חטא בשביל שיזכה חבירך ותי' דהיכא דלא פשע אמרי' א"נ משום מצוה רבה או דרבי' ואביי' נקט לעיקר תי' דלא פשע וא"כ בחצי' שפחה ורב"ח שייך לא פשע אבל בשפחה אפשר דמייחד לה לעבדא ורבינא ס"ל דהעיקר משום מצוה דרבי' וא"כ כיון דגם הכי נהגו בה אי' שייך מצוה דרבי' ובהא נתיישב לן מ"ט בסוגי' לא מק' הש"ס מהב"ע כדמק' בברכות דהתם קאי הש"ס לרבינא וקאמר מהב"ע דאדידי' מה שהוא יאמר קדשה מאי אולמא דהאי מצוה מהאי וע"כ משום דגם אחרי' יאמרו קדושה וא"כ וכי אמרי' חטא בשביל שיזכה חבירך והיינו מהב"ע ומשני מצוה דרבי' שאני וכמ"ש לרבינא והכי קאי הש"ס לאביי ולאביי בעי' פשע דווקא ושפיר ידע הש"ס דהא דקאמר מצוה