ליקוטי חבר בן חיים ז קסט

משום דכגבי וכקטינא דאביי תינח בקרקע שלו משא"כ אם המלוה מזכה לו מה אכפת לי' לליה ולמה יהא סגי בקרקע כ"ש: רשי' ד"ה מזכה לו בתוך שדיהו נ' כוונת רשי' דלהכי נקט הש"ס בתוך שדהו דווקא דהתם א"צ ליחד לו האי כ"ש משא"כ אם מזכה לו בתוך ביתו והוא משתמש בתוך ביתו צריך לייחד לו מקום: רשי' ד"ה אלא על עציץ ר"ל דע"כ לא קאמר לאפוקי שאר קרקע דמהי"ת הרי כ"ש הוה אע"כ למעוטי שאינו נקוב: גמ' גידמא דדקלא נ' הרבותא דאמרי' במ"ק דקל אין גזעו מחליף וא"כ עומד לתלוש וכתלוש דמי ומ"מ מהני משום דאיכא מקומו: רבנן דבי רב אשי מסרו וכו' סמכו זה לכאן דלכאורה מרבנן דמסרו מליי' מוכח דנאמן לומר פרוזבל הי' לו ואבד דאל"כ מסירת מילין מאי מהני וטעמא מאי דלא שביק היתירא וק' דלמה לא הי' ללוה קרקע אמנם כיון דהמלוה יכול לזנות לו שוב אמרי' דלא שביק היתירא: תוס' ד"ה שטר שיש בו אחריות ובד' תוס' נתיישב לן דכיון דקיי"ל אחריות ט"ס א"כ אין בו אחריות היינו שכ' בהדי' דלא קיבל אחריות ואין לך מידי דלא שכיח יותר מזה אמנם לד' התוס' לא משמע כאן אחריות ט"ס: סיים לו שדה נ' דס"ד דסיים לו שדה גרע דאם שטפה נהר או באו עליו עוררין אין למלוה כלום לכך אצטריך גם רישא: המלוה מעות י"ל לאפוקי מדר"י דאמר בב"מ הלוהו מעות ש"ח: וי"ל דלענין שבועות גם ר"י מודה וא"כ ע"כ טעמא משום דתפיס לי' וכגבוי דמי וא"כ ה"ה שטר שיש בו אחריות וכר"י ור"ל: רשי' ד"ה דתפסי' לי' כוונת רשי' דאם הי' המלוה צריך לנגוש ל"מ הפקר ב"ד דאין ב"ד מתנין לעקור בקום ועשה אבל באמת הב"ד ינגוש ובזה א"ש לרשי' דאמאי לא מק' הש"ס לעיל מי איכא מידא אהך דמוסר שטרותי' דמתני' דמס' שביעית מקמא פרוזבל אלא דהתם ידע הש"ס דהפקר ב"ד הפקר והלוה לא יגוש משא"כ בפרוזבל מ' להש"ס דמהני אפי' בב"ד דלא אלים לאפקועי ממונא וא"כ הלוה בעצמו יגוש והיינו דמק' וכי ב"ד מתנין לעקור בקום ועשה ואפשר דבאמת ה"ט דשמואל דמצריך בפרוזבל ב"ד אלים: רשי' ד"ה שאני משכון דמטלטלי ר"ל לאפוקי משכנתא באתרא דמסלקי: שאני משכוו דקני לי' נ' דלא רצה רבא לשנויי מיד הכי דהוה מק' לי' אביי' אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואה אבל השתא הק' לי' דמהני מיהת הך תפיסה אפי' בשעת הלואה: רשי' דקני לי' וכו' בד' רשי' אלו מובני' ד' תוס' דכיון דשלא בשעת הלואה קני לי' לגמרי בשעת הלואה לכה"פ חייב באחריות ונ"מ דאם אין המלוה חייב באחריות א"כ אם יאבד המשכון יגוש ללוה והו"ל אשר לך את אחיך משא"כ השתא דאם אבד פטור הלוה ושפיר מקרי ולא של אחיך בידיך כיון דע"כ לא יהדר המלוה על הלוה וזה כוונת ד' תוס' ונסתלקה מעלי' קו' הרמב"ן: ועד"ז מיושב ג"כ קו' הרמב"ן לעיל אהא דעיקר קרא צריך למלוה על המשכון והק' הרמב"ן מלוה על המשכון נפקא מדר"י ולמ"ש א"ש דעיקר קרא לבשעת הלואה: ברשי' ד"ה וזה דבר נ' ששכריתו לפי דקאי ארישא משום דבסיפא דהך תנן נמי גבי רוצח כה"ג וכי כמה פעמי' יאמר הרוצח רוצח אני או"ו ארישא קאי דצ"ל בן וה"נ בשביעי' לא תימא כיון דהמלוה לא עבר אלא יגוש והלוה מעצמו פרע די' קמ"ל דצ"ל ואמנם הר"ש הביא באמת שם גם ארוצח תוספתא דקרא אשמעי' דא"צ לחזור ולשנים: לא הוה בי' דעתא יל"ד דהו"ל למימר לא ידע צורבא מתני' ונ' דאבא בר מניומא אבריי' סמיך דצ"ל במתנה אני נותן לך וידע בי' ברבה הוה שונא מתנות ולכך לא אמר אעפי"כ ובאמת אין מתנה זו כשאר מתנות: רשי' ד"ה הרי אלו לא יפרעו ואין לומר דקמ"ל אפי' שטר שיש בו אחריות משמט דכיון דלא קתני לאחריות בהדי' א"כ היינו מתני' דשביעי' משמטת מלוה בין בשטר בין שלא בשטר ומאי קמ"ל הך: והנה הרמב' באמת לא הביא מן הסכנה ואילך ונ"מ לענין שלא תשמטינו שביעי' שכ' הרמב"ן דהתם לא הי' תקנת סכנה ואינו נאמן משא"כ אי משום לא שביק היתירא: והנה עכ"פ מבואר מד' תק' ומד' רשב"ג דאמר מן הסכנה דווקא דלא סמכי' אהי' דלא שביק היתירא ובזה נתיישב לי דהרמב' פ' י"ב מ"ה אישות פסק כר"א פ' שום היתומי' דהיקדיש נכסיו וגירש אשתו ידירנה כיון דקיי"ל הקדיש איתא בשאלה למה